האמנה הפלשתינית הידועה לשמצה מגדירה את המדינה הפלשתינית המיוחלת כמדינה חילונית, "דולה עילמניה", שתכלול את היהודים כמיעוט. הגדרת החילוניות נקבעה במגמה להמתיק את הגלולה ולזכות באהדתה של דעת הקהל הבינלאומית לרעיון המדינה הפלשתינית. הדעת נותנת כי גמאל עבדול נאצר שהיה פטרונה של תנועת אש"ף, השפיע בקביעה זו של חילוניות. הוא נלחם בקנאות המוסלמית, כינה את אמונתם: "שנאה שחורה", אסר את פעיליה ותלה ב-1966 את מדריכה הרוחני סייד קוטב. גם מפלגת הבעת' בסוריה שחיבקה את פת"ח ונתנה לו מקלט בראשית היווסדותו, היא תנועה חילונית מרקסיסטית. כתוצאה מכך, פת"ח התאים את עצמו לזרם.
אך מ-1891, למן ראשיתו של הסכסוך, היה לו צביון דתי. אז פנו נכבדי המוסלמים בירושלים לסולטן העות'מני עבד אלחמיד השני בבקשה למנוע את הגעתם של היהודים מאירופה לפלסטינה, ואכן זה נענה והגביל את שהותם של המבקרים היהודיים בארץ הקודש לשלושה חודשים עם ויזה שצבעה אדום. אך עקב התרופפות האימפריה העות'מנית בערוב ימיה, לא הצליחו השלטונות לאכוף את ההגבלה. גם חאג' אמין אלחוסייני, שהיה המנהיג הפוליטי של תנועת ההתנגדות הערבית לציונות, היה קודם כל מנהיג דתי. בכך העניק צביון דתי לתנועה גם בהמשך.
לפני הקמת המדינה נשאו מרביתם של מאורעות האלימות אופי דתי. במאורעות תרפ"ט - 1929 בחברון לדוגמה הסיסמאות שנפוצו היו "אד'בח אליהוד", "צבא מוחמד מגיע", "פלשתין היא אדמת הקדש מוסלמי מן הנהר ועד הים", והודגש כי הר הבית הוא מקום עלייתו של הנביא מוחמד השמימה.
גם המוטיב הדתי יהודי של התנועה הציונית מחזק את התפיסה היסודית של האיסלאם כי היהדות היא דת בלבד, ואין לה מרכיב לאומי, ופועל מצידם לחיזוק הצביון הדתי של הסכסוך. השאיפה לשוב לארץ האבות ולירושלים עיר הקודש נשמרה כמצווה דתית, כמושא לתפילות, הייתה הבסיס לציונות המדינית, והייתה הנימוק העיקרי של שוללי הצעת אוגנדה. היסוד הדתי שבעלייה ארצה ובהיאחזות בה גרמו למוסלמים להסיק כי היהודים ינשלו אותם מאדמתם, וכי המאבק הוא מאבק בינדתי.
גם התבוסות שנחלו הערבים במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים גרמו לתסכול וליאוש, ועיניהם נישאו אל האל ואל הדת בחיפוש אחרי ישועה וגאולה. ניתן אפוא לראות בתבוסות אלו סיבה עיקרית לגאות הגל האיסלאמי. אומנם היסוד הדתי של התנועה הפלשתינית היה קיים מראשיתה, אך התבוסות המרות במלחמות נגד ישראל העצימו את היסוד הזה.
"מהים עד הנהר".
סערת רגשות בעולם
החינוך לערכי האיסלאם בקרב הערבים בכלל מקנה לדור החדש את האמונה כי עלייתם של הערבים וקידומם כרוכים בעליית האיסלאם, וכי יסודותיהן של כל הציוויליזציות שקמו לערבים ולטורקים היו נעוצים באיסלאם, החל מן האימפריה של הח'ליפים ישרי הדרך אחרי מוחמד, דרך האימפריה האומַיִית והאימפריה העבאסית, ועד לזו העות'מנית.
אין להתעלם מכך, שחמאס, שהוא למעשה חלק מתנועת "האחים המוסלמים", זכה לרוב בבחירות לרשות הפלשתינית, כולל ביהודה ושומרון. רצועת עזה נצבעה בירוק, גבריה מזוקנים ונשותיה רעולות, וניתן לראות בהנייה נציג של התנועה הלאומית הפלשתינית.
עלייתם של "האחים המוסלמים" ב"אביב הערבי" שפקד אשתקד את האזור - ממרוקו ועד תימן, ועד סודן - אינה מבשרת טובות על אופיו של הסכסוך הפלשתיני-ישראלי. יעידו על כך הצהרותיו הקיצוניות של איסמאעיל הנייה בביקוריו במדינות ערב, שבהן הדגיש את הצורך בשחרור פלשתין מן הנהר ועד הים, בהיותה אדמת הקדש מוסלמי, ובראשה - ירושלים ומסגד אל-אקצה.
זאת ועוד. בעקבות הפגישה בין מנהיגי חמאס ובין מנהיגי פת"ח בקהיר ב-22 בדצמבר האחרון, פרסם חמאס את ההודעה הבאה: "היום אנו אומרים באופן ברור וחד-משמעי: ההתנגדות החמושה והמאבק המזוין הם בחירותינו האסטרטגיות, הם דרכנו לשחרורה של האדמה הפלשתינית מהים עד לנהר ולגירוש הפולשים הגזלנים מאדמת פלשתין המבורכת".
איסמאעיל הנייה גם הופיע בטלוויזיה של חמאס ומסר הודעה שהדגישה את הצורך בשחרור האדמה הפלשתינית, המבורכת כלשונו, מן הנהר ועד הים: "אנו מדגישים את דבקותנו בזכותנו למאבק בכל אופן שהוא, ובעיקר למאבק המזוין, כדי להסיר את הכיבוש. ההתנגדות, הג'יהאד, ומות קדושים למען אללה (איסתישהאד) הוכיחו את עצמם כדרך היחידה להשיג בכוח את זכויותינו, את שחרורה של אדמתנו, של אלקודס (ירושלים) ושל מקומותינו הקדושים".
ישראל מצידה פועלת למניעת הידרדרות שתעצים את אופיו הדתי של הסכסוך. היא שומרת על המקומות הקדושים לכל הדתות - המוסלמית, הנוצרית, הדרוזית, הבהאית - ומוסדות האו"ם והוותיקן יעידו על כך. ואכן, אחד מבכירי השב"כ אמר כי שני המקומות המאובטחים ביותר במדינה הם הכור בדימונה ומסגד אל-אקצה.
הסיבה שמסגד אל-אקצה שמור היטב היא ההכרה כי פגיעה בו יכולה להיות עילה לסערת רגשות בעולם המוסלמי ולהקצנת אופיו הדתי של העימות. מאותה סיבה גם יש לשים קץ אחת ולתמיד לפעולות של קיצוניים הפוגעים במסגדים, שורפים ספרי קוראן ורושמים סיסמאות מתגרות נגד הערבים בפרט והמוסלמים בכלל.
יש להניח כי המגמה הדתית של הסכסוך הפלשתיני-ישראלי לא תיחלש ולא תדעך. יעיד על כך ניצחון חמאס בבחירות ב-2006. כשהדת, ולא רק המוסלמית, נכנסת לסכסוכים פוליטיים, משמעות הדבר יתר הקצנה, קשיחות ואלימות. יחד עם זאת, יש לקוות כי האיסלאם העולה בכל המרחב הערבי יתמתן ויהפוך לאיסלאם דמוקרטי נוסח טורקיה, בתקווה שניתן יהיה לחיות עמו בדו-קיום. זה יהיה הרע במיעוטו.