מהו, אם כן, אותו גורם שיצר את הנוחות היחסית הזו? שום שינוי רדיקלי לא התרחש, מלבד התרחשותו של אירוע אנושי-תקשורתי אחד אשר ניטרל כבמטה-קסם את רוחות הקיץ האנטי ממסדיות - בנימין נתניהו, ראש הממשלה, שהזעם על רפיונו, יהירותו, אטימות ליבו ומדיניות הדיכוי שלו, הוא שסיפק את רוב חומר התבערה לאש המחאה, השיב את החייל השבוי גלעד שליט, הביתה. "החזרתי לכם את הילד", הוא הכריז כגיבור מגונן, וכולנו התרגשנו עד דמעות... כדי להבין את האפקט האנטי-מחאתי של החזרת שליט, כדאי לסרוק את המציאות הארץ-ישראלית בתקופה של טרום החזרתו. מציאות זו היא של עם מפורד, מיואש, ממורמר, חסר אמון במנהיגיו, וחסר אמון באכפתיות הבסיסית ובערבות ההדדית של ישראלי אחד למשנהו, במיוחד לאור פערי המעמדות הכלכליים הבלתי נסבלים. לאור תהליכי האינדיבידואליזציה ההולכים וגוברים בחברה הישראלית, ולאור שאלות ותהיות קשות הנוגעות למלחמות האחרונות, לכישלונות ולאוזלת היד בכל הנוגע לפתרונות מדיניים, כלכליים וחברתיים, הלכה והתעמקה תחושת ה"נטישה" הקיומית של הישראלי הממוצע. מחאת הצדק החברתי אשר נראתה בתחילה כ"ממלאת מצברים" של תקווה, אחדות ולהט, התגלתה כחסרה את איכות ה"הושעה" לה ציפו. במקביל התחזקו קולות מחאתם הנואשת של המתמחים המאיימים על נטישת בתי החולים, ומתוך המסכים, תוכניות הרדיו והעיתונים נשמעו קולותיהם של המזהירים כי מערכת הבריאות בישראל הולכת וקורסת. לפתע, בתוך מציאות היום-יום המפורדת והמייאשת, בה אנו מנוכרים למנהיגינו ומנוכרים בתוכנו, פרצה "דרמת השחרור" של גלעד שליט, כמו מים מרפאים לנפש צמאה ותשושה. שחרורו של שליט נתפש כקונצנזוס לאומי, וכחוויה של גאולה ושחרור משותף. הציפייה המותחת לבואו, לה היינו שותפים כמובן כולנו, העניקה תחושה הרואית שנדמה שכבר שכחנו את טעמה – כולנו, כעם, הפכנו שותפים למעשה הגבורה של הושעת הילד האובד, גלעד, מידי שוביו. לפתע, לא היינו עוד נטושים או נוטשים - קפצנו אל תוך הוויה של "יחד" ארץ-ישראלי – יחד סולידרי חזק ומאוחד. בתוך מאוחדות זו, ראש הממשלה נחקק בתודעתנו כקשוב למצוקת העם וכמסוגל להכריע הכרעות אמיצות; הרמטכ"ל נחווה כנאמן לחייליו, וכחובק אותם בתחושת ביטחון ואחריות; והבן האובד חזר מהשבי אל העם המצפה לו באהבה רבה. כולנו חשנו עטופים בהרמוניה מדומה, מחוברים ומחובקים יחד איתם דרך ההיצמדות המתבקשת למסך הטלוויזיה, יונקים ברעבתנות את האשליה עתירת הרייטינג אותה הוא סיפק.

היעדרו הכמעט טוטאלי של עיסוק ביקורתי בכל הנוגע לסוגיית שחרורו של שליט, והתמסרות לאופוריה הרגשית, סייעו רבות להטבעה התודעתית של דמות נתניהו בציבור כמנהיג מושיע אשר הוציאנו ביד רמה (ואפילו אם רק לכמה שברירי שניות) מחוויה של ניכור ונטישה, אל חוויה של אחווה מאחדת וסולידריות לאומית מענגת ועוטפת. לאחר שנחוותה הטבעה תודעתית זו, קשה הרבה יותר למחות, לזעום או לבוז לנתניהו. כתוצאה מכך, חומר התבערה הנפיץ המבדיל בין מחאה שקטה של צקצוקי לשון ואנחות, לבין יציאה ממשית ונחושה לרחובות, נוטרל ברובו. ראש הממשלה יכול, אם כן, להמשיך בשלו ללא חשש - להיטיב עם חבריו הטייקונים ובעלי ההון, לבוז להמלצות דוח טרכטנברג ולאשר הטבות לחרדים למען אינטרסים פוליטיים. נשאלת כעת רק השאלה: האם מנגנון נטרול הכוח המחאתי ימשיך להיות יעיל עבור נתניהו גם בבחירות ההולכות ומתקרבות...?