כששאלו אותי מה ארצה להיות כשאגדל, לא חשבתי ולו לרגע שאומר עובד סוציאלי. כיום אני סטודנט מן המניין באוניברסיטת בר-אילן. בעקבות ערכים שלפיהם חונכתי, החלטתי שזהו המקצוע בו ארצה לעסוק, מקצוע שמחד-גיסא יעניק לי סיפוק מעשייה טובה ומאידך-גיסא יהווה מקור הכנסה הוגן.
בשיא תקופת המבחנים אני תוהה לעצמי
האם בחרתי במקצוע הנכון? דבר שגרם לי לכתוב על אודות דילמה זו.
מדי שנה נוהרים אל מקצוע העבודה הסוציאלית מאות סטודנטים בעלי מוטיבציה ורצון לתת מענה לציבור מוחלש. היגדים כמו: "למה לך?" ו"אין בזה כסף!" גורמים לי להרגיש שהמקצוע לא נתפש בעיני החברה כיוקרתי. למרות ההערכה שרוחשים כלפי האידיאל. ואז בער בי הצורך להבין איתכם -
מה קורה פה?
"אבודה" סוציאלית?
מקצוע העבודה הסוציאלית הוא אחד המקצועות המהותיים במדינת ישראל. מדינת הרווחה, שמציבה לפניה את ערכי השוויון והביטחון הסוציאלי, מזניחה את נאמניה. במציאות שבה אנו חיים, הבעיות לא מתמעטות, בדיוק להפך, ישנם מרכזי יום רבים לאוכלוסיות מוחלשות, אבטלה גואה, גזענות גוברת.
כדי לטפל וליצור את המענה האנושי, האכפתי, הרגיש והמתחשב, אסור להזניח את העובד הסוציאלי. אם המדינה רואה את הדברים באופן הזה, מדוע קיים פער גדול כל-כך בין הבנת החשיבות לבין התגמול?
הכי קל לקצץ בבשר החי, מקבוצה שמיוזמתה פנתה למקצוע כדי לעזור. אז אנחנו פחות "רועשים", יש יגידו קונפורמיסטים, אך עדיין אנחנו בני אדם שרוצים לכלכל את עצמנו ואת משפחתנו בכבוד. שכר העובד הסוציאלי הוא נמוך מהממוצע במשק, אז למה להמשיך ולהתמקצע? האם יש טעם ללמוד לתואר שני? כנראה שאמשיך להתחבט בשאלות אלו...
אז מה רציתי לומר? פשוט, אל תשכחו אותנו!
