תכונה מוזרה יש להם לניצולי השואה: ככל שעוברים הימים - מתים מהם יותר ויותר בכל יום, וכיום מספר הנפטרים עומד על כ-40 איש ליממה.
המספר הגדל וההולך הזה של הנפטרים הוא עסקה חלומית עבור משרד האוצר, שכידוע אוחז כנאמן בכספים שהתקבלו כשילומים מגרמניה, והוא מחוייב להפריש מהכספים הללו פיצויים לטובת ניצולי השואה.
אבל, לניצולים הללו יש תכונה מוזרה נוספת: עד שהם נפטרים - הם, משום מה, הולכים ומזדקנים. ואז, מטבע הדברים, כושרם הבריאותי יורד ואחוזי הנכות שלהם עולים.
וכשאחוזי הנכות שלהם עולים - הם מגישים בקשות למשרד האוצר להגדלת הפיצויים בהתאם לאחוזי הנכות המעודכנים. משרד האוצר בודק את הבקשות, ואם הוא מוצא שהבקשה מוצדקת הוא מגדיל את הפיצויים בהתאם.
ובתהליך בדיקת הבקשות מתגלית הנבזות של האוצר במלוא מערומיה: הם מודיעים לך, חד-וחלק ושחור על-גבי לבן, כי: "בשל ריבוי הפניות המתקבלות למשרדנו, משך הטיפול בבקשתך יארך זמן ועל-כך התנצלותנו מראש".
הם מנומסים הפקידים של האוצר, נכון? הם הרי מתנצלים מראש. אבל האפשרות להוסיף פקיד או שניים כדי לקצר את התור של הניצולים החולים בערוב ימיהם ממש - האפשרות הזו כלל לא עולה על דעתם של הפקידים המנוולים האלה.
תמים שכמותי: היא הרי עולה על דעתם ולא יורדת משם. שהרי בכל יום, כפי שראינו, נפטרים 40 נודניקים, וכך אפשר להשליך לפח האשפה, מידי יום, את עשרות הבקשות של אלה מהם שביקשו להגדיל את קיצבתם, עקב החמרה במצבם הרפואי, ונפטרו.
אם יש משהו יעיל במדינה הזו - אלה הם הקרמטוריומים של משרד האוצר.
