פסק הדין המקל בחטאה של העיתונאית
אילנה דיין ומקטין את סכום הפיצוי, וכן פסה"ד ששחרר מאחריות את האתר "ניוז 1" מאחריות בהעדר ראיות לעריכה פותח פתח חדש לעיתונאות חדשה. זו העת שהבלוגרים והעיתונאים ירחיבו את קוף המחט. בתי המשפט בישראל נגועים בחוסר ענייניות, ועננת חשדות לשחיתות מרחפת תמידית על שופטותיהם ושופטיהם.
פעם היו עיתונים שהודפסו פעם ביום. מהדורת חדשות ברדיו הוכנה ושודרה אחת לכמה שעות. הטלוויזיה שידרה תוכנית חדשות יומית, וכמה תוכניות שזמן הכנתן בין שבוע לחודשים אחדים. כיוון שהתקשורת התכוננה זמן רב לשידור כל ידיעה בלעדית, היה בידה הזמן והחובה לבדוק כל ראיה, לאמת בהצלבה ראיות וגרסאות, ולהעמיד כל ניסוח לביקורת משפטית. משפטי הדיבה בחנו תמיד את העיתונות האם בדקה והביאה את גרסת המסוקר למרות שאין לעיתונאי כלי חקירה של משטרה ובית משפט, והוא אינו נהנה מחסינות דיונית של בימה"ש. במשפט התובע יכול להביא כל גרסה כרצונו, בעוד שעיתונאי חשוף לתביעה בגין כל האשמה שיפרסם אפילו אם היא נכונה. המציאות הזאת יצרה ברירת מחדל לפיה ידיעה שלא ניתן לטעון לגביה "אמת דיברתי" בביטחון משפטי רב נגנזה.
התבוננו באתר זה שבו ידיעות וכתבות רבות, רובן מתפרסמות מבלוגרים שאינם מקבלים שכר, ואין ביניהם לאתר יחסי עובד מעביד כפי שהיו בעיתונים לפני 30 שנה. למרות זאת האתר עשיר במידע יותר מעיתון יומי, והמידע מתחדש כל העת בקצב מהיר להדהים. זהו עיתון אלקטרוני המהווה את
"כיכר העיר" ברשת. תגובות הקוראים מאפשרות לדגום את רחשי דעת הקהל טוב יותר
מ"מכתבי הקוראים" בעיתון מודפס. על-פי תפיסתי גם ללא יחסי עובד מעביד נוצר לאורך זמן סוג של מחויבות בין האתר לבלוגר אשר מסייע לשניהם לייצר "דגימה של המציאות". ההבדל בין ידיעה מסוננת, בדוקה, שעברה ביקורת משפטית, לבין דגימה של המציאות מהותי.
לכאורה ידיעה בדוקה אמורה ליצר תמונת מציאות חדה בצבעי שחור לבן. בפועל התמונה הזו חסרה פרטים אפורים רבים ולוקה בחסר. לעומתה תמונה המורכבת מפיקסלים צבעוניים רבים שסופקו ללא בדיקה וסינון יוצרת תמונה המורכבת משפע ידיעות בלתי בדוקות. ידיעות לא מדווררות אשר אינן מצטטות דובר אינטרסנטי אשר משקר ביודעין, אך ציטוט השקר שלו מגן על כלי התקשורת מתביעות דיבה. נוצרה תמונה מקולאז' של ידיעות סותרות אשר הציבור נדרש לסנן כפי הבנתו. בתוך בליל המידע יש ידיעות ממקורות אינטרסנטיים כבעבר, אולם גם ידיעות ודעות מבלוגרים נטולי אינטרס מסחרי/פוליטי אשר יוצר תמונת מציאות אמינה יותר.
נטייה להעביר אבטיחים ברשת לסינון אגוזי פקן
כאן אנו מגיעים לשני פסקי הדין שהוזכרו. בישראל ביהמ"ש עדיין נשלט על-ידי אליטה אשכנזית/אמידה/ליברלית שהייתה פעם חלק מהשלטון במדינה ועתה מחרחרת את נשימותיה האחרונות. כיוון שכך סניף מרץ ברחביה שמקום מושבו בביהמ"ש העליון המציא לעצמו מציאות וירטואלית המתאימה להקל על אילנה דיין שהיא מגדולי תומכותיו בטלוויזיה. ניתוח ברור של הדרך בה הפכו עובדות מרשיעות
לבליל קשקושים משפטיים מזכים פורסם באתר ואני פטור מלחזור עליו. דווקא מערכת עובדה שמשאביה עצומים וזמן השידור אינו דוחק לה, יכלה לגלות בקלות את האמת ולמצוא ניסוחים טובים יותר ופחות פוגעניים. אילנה דיין יכלה להימנע מפגיעה בקצין ר, וחבל שנאלצה לתמוך משך שנים בביהמ"ש העליון כדי שזה ימציא "אמת לשעתה" מן הגורן ומן היקב.
בפסק דין אחר ראה ביהמ"ש את החלק שכותבים הבלוגרים באתר כמשהו
פחות אמין מעיתון, ומכאן הבסיס לזיכוי האתר מאחריות לדיבה. כך למעשה מקבע ביהמ"ש את העובדה שחומר מבלוגרים אינו נבדק ואינו אמור להיות מסונן משפטית. זו דגימת מציאות שעל דיוקה האתר אינו אמור לערוב. שימו להבדלים הקיצוניים בהשוואה לתוכנית עובדה. תוכנית שזמן הכנתה ארוך, החומר המוגש בה מתועד בכל דרך אפשרית, מסונן ונבדק על-ידי עיתונאים ומשפטנים שמאחוריהם גיבוי של מערכת פיננסית ועוצמה שיש לרשת טלוויזיה מרכזית. נחשפת כאן נטייתו של ביהמ"ש להעביר אבטיחים בחורי רשת משפטית שיועדה לסנן אגוזי פקן.
ביהמ"ש שופט את האנשים ולא את העובדות
ביהמ"ש מתעקש שוב ושוב לשפוט לגופם של אנשים ולא לגוף העובדות. מדיניות זאת מונהגת מלמעלה ומחלחלת לשאר בתי המשפט אשר שופטים רק לגופם של התובעים והנתבעים ולא על-פי עובדות המקרה. בעבר התפרסמו דוגמאות בולטות כמו סרטו של מוחמד בכרי ג'נין ג'נין אשר הוגדר על-ידי שופטי העליון כשקרי אבל על יוצרו לא הושת קנס הראוי לדיבה.
מדיניות אי ענישה על שקרים היא תופעה נפוצה בביהמ"ש למשפחה שבו ממחזרות נשים שקרים כדי לענות גברים בתוספת לשקרים שעליהם הועלו הגברים על מוקד המשטרה. כמו שהתביעה לא מענישה עלילות זדון כך ביהמ"ש אינו מעניש מעלילות זדון ומוציאות דיבה גם אם הודו בכך בפני ביהמ"ש. מדיניות השקרים הזדוניים מוסתרת מעיני הציבור בעזרת הדלתיים הסגורות. אפשר לקבל דגימה מציאותית שלה בעזרת אלפי עדים שהם אלפי הקרבנות החדשים מדי שנה.
תואנה שקרית בסגנון "אמת לשעתה"
אז מה היה לנו כאן? בתי משפט אשר מסכימים שישקרו להם בגלוי, ומתעלמים מהשקר כאשר הוא נוח למדיניות הענישה שלהם כלפי ציבור מאוד מסוים. אם הציבור הנענש בחוסר צדק מתקומם וזורק נעל על השופטת, אז דנים אותו ל-2 שנות מאסר, עונש גבוה פי 6 לערך מהעונש שנגזר על זורק 2 נעליים על נשיא ארה"ב!. מי מהנפגעים שפונה לערכאה גבוהה יותר לצדק בסיסי נענש לרוב באגרות ושכר טירחה טרם יושלך בתואנה שקרית שממציא ביהמ"ש בעצמו בסגנון "אמת לשעתה", או בריאת ראיות שמעולם לא הוצגו בנוסח "נחה דעתי" שממציאה השופטת. נדיר למצוא בישראל פס"ד המסביר מהם ההוכחות אשר בגללן נחה דעת השופטת לזכות או לרוב להרשיע. למעשה גם כאשר מישהי מודה שהעלילה זדון בתחנות משטרה ובבית המשפט לא יעשה אתה חשבון.
מה מצופה עכשיו מהציבור והתקשורת? - כיוון שביהמ"ש החליט להתעלם מהחוק ומערך השם הטוב של הציבור, עולה מכך שהעיתונות צריכה להקל מאוד בשמו הטוב של שופט/ת דווקא, ולהזדרז בפרסום כל חשד לכאורה לשחיתות במערכת המשפטית. ככל שהעיתונות תשתין בגלוי מהמקפצה, כך יקטנו הסיכויים שהמציל ידרוש ממנה לעזוב את הבריכה הציבורית. יש ליישם את ה"אמת לשעתה" בנוגע ל"בית המשפט לשעתו" אשר ממילא שעתו תחלוף בקרוב.
