אילו ישראל הייתה מדינה דמוקרטית מתוקנת, הכנסת לא הייתה מחוקקת חוקים אנטי דמוקרטיים, אלא רק כאלה המשקפים את דעת הרוב. חוק מקומם כמו חוק טל לא היה נחקק, בג"ץ לא היה פוסק לבטלו, ואמירות מקוממות כמו "הכול שפיט" או "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" לא היו באות לעולם.
אולם בשיטת הממשל המסואבת שלנו, בה ממשלת הקואליציה שורדת בחסדי מפלגות המיעוט, שבויה בתכתיביהם של רבנים המייצגים אינטרסים חרדיים, נאנסת הכנסת לחוקק חוקים בניגוד לדעת בוחריה, פוטרת רבבות צעירים חרדים חסונים מחובת הגיוס ושולחת אותם להיהרג באוהלה של תורה. בשעה שבני גילם החילונים נשלחים לסכן את חייהם בשדות הקרב.
מיעוט שאונס את הרוב
בישראל קיימת עריצות המיעוט, האונס את הרוב הדומם לפרנסו ולהילחם למענו. לאסוננו עריצות המיעוט קיימת גם בתקשורת, באקדמיה, במערכת המשפט, במספרה הטייקונית העושקת אותנו, בעיבלין שם נרגמים חיילי צה"ל באבנים, במסגדים שם נכתבות סיסמאות נאצה, ובכנסת ישראל המאפשרת לח"כים תומכי טרור לנאץ ולהסית נגד המדינה.
אבי אבות הטומאה היא שיטת הממשל שלנו המסרסת את רצון הרוב. במקום לזעוק סיסמאות סרק דוגמת "צדק חברתי", עלינו לדרוש בהפגנות ענק את שינוי שיטת הממשל. תשונה השיטה, יתחלק הנטל בצורה שווה ויחול מהפך באיכות חיינו: כך יתפנו גם המשאבים לפתרון הבעיות הבוערות שלנו, על-פי סולם עדיפויות שפוי ובכך יושג גם הצדק החברתי המיוחל.