טרמינולוגית השורש ב.ג.ד. במקרא בא בעיקר במשמעות לבוש, כלי כיסוי וכסות לגופו של האדם וקרובים למילה בגד/בגדים במקרא הם: אדרת, חליצה, מחלצות, מכנסיים, מעיל, סות, מד(ים), שמלה ותלבושת. וגם אמנה, רוב המקראות, 215 במספר הם במשמעות זו. לעומת זאת, מיעוט המקראות, 49 במספר, השורש ב.ג.ד. בא במשמעות של בגידה, חוסר אמון ו/או הפרת אמונים. ואכמ"ל.
פרשת השבוע, פרשת "תצווה" המונה ק"א פסוקים (וסימנך: "מיכאל) אומנם אין בה איזכור שמו של משה ברם, היא המשך "פרשת תרומה" שקדמה לה. עוסקת בעניינים ובנושאים שונים ומאזכרת שבע מצוות הקשורות לענייני המשכן ואחד מן הדברים המעניינים והחשובים הוא, ציון והדגשת עשית בגדי קודש, בגדי הדר ויקר לאהרון (ולבניו) שנאמר: "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך
לכבוד ולתפארת".
וזאת למודעי: הביגוד, באופן גורף יש לו ייעודים, יעדים ומטרות. הביגוד יכול לשמש כאמצעי זיהוי, הגנה, מבדיל ואף מבדל וכו', כמו גם, אינדיקטור של סטטוס ומעמד חברתי. אכן, במהלך ההיסטוריה האנושית, לביגוד הייתה השפעה הולכת וגוברת על תדמית הלובש, מצבו הכלכלי, התרבותי, החברתי והדתי. ואכמ"ל. די לנו באם נזכירה שכיום, בחברה היהודית, למשל, ניתן ואפשר לזהות הבדלים בין המיגזר החרדי, הדתי, הלא דתי ולמותר לציין שאף בתוך המיגזר עצמו.
לאור כל זאת, נשאלת השאלה: האם לבגדים שנעשו לאהרון ובניו הייתה משמעות חיצונית גרידא או שהייתה משמעות מיוחדת ומייחדת, משמעות חיצונית ופנימית, קרי: רוחנית?!
בגדי קודש לעבודת האל
לטענתנו, ניתן לקבוע בוודאות שעצם עובדת ציון והדגשת התורה שבגדי הקודש נעשו "לכבוד ולתפארת" אומרת דרשני. במילים אחרות: בגדים אלה היו מיוחדים ומייחדים את אהרון ובניו כנציגי האל עלי אדמות ו"הם לבשו זאת מתוך רצון כן ואמיתי להרחיב ולפזר את ניצוצות הקדושה,
החיצונית והפנימית, באמצעות ועל-ידי יופי והדר ואפילו היה זה חיצוני" (מדרש גם). היו אלה "בגדים, מלבושים נכבדים ומפוארים (ש)הם ממש לבושי מלכות" (רמב"ן). היו אלה "בגדים שיתפארו (הכוהנים) בהם, כי אין אחד מישראל שילבש כאלה" (אבן עזרא).
היו אלה "בגדים לכבודו של האל בהיותם בגדי קודש לעבודתו, (כמו גם) לתפארתו של אהרון שיהיה הכהן מורה על כל סביבו" (ספורנו). חיזוק לרעיון זה הם דברי המלבי"ם (הגאון ר' מאיר ליבוש בן יחיאל וייזר, 1809 - 1879, מגדולי הפוסקים ופרשני המקרא האחרונים. פעל באימפריה הרוסית, בפרוסיה וברומניה) שחברי המלומד, עו"ד יואב מיליס מביא במאמרו "מידות האדם כמלבושי נפשו", כדלקמן:
"כמו שילבש הגוף החיצוני מלבושיו החיצוניים כן תתלבש הנפש הפנימית את מלבושיה הפנימיים ותתעטף בהם. וכמו שנקראו הלבושים החיצונים בשם מד(ים), שעשויים למידת האדם כן מלבושי הנפש נקראים בשם מִידוֹת, (שהרי) מידות האדם ותכונותיו ילבישו את הנפש ועל ידם יתראה כוחותיה ועלילותיה".
כל אדם נזקק ל"בגדי נפש"
מדבריו עולה שישנו יחס וקשר ישיר בגדי האדם החיצוניים ובין "בגדי נפשו" הפנימיים. כל אדם נזקק ל"בגדי נפש" משום שהם, למען האמת, רומזים על מידות האדם ודרכי התנהגותו ובכך מעידים הם על מהותו. לדעת המלב"ים: בפסוק הראשון "משה" הוא שמצווה ע"י ה' לעשות לאהרון ולבניו את הבגדים ובפסוק שלאחריו ה' מצווה את משה לצוות את "חכמי הלב" לעשות את בגדי אהרון ובניו. אין זאת, אלא משום ש"חכמי הלב" עושים את "הבגדים החיצוניים" בגלל מקצועיותם ומומחיותם ו"משה" עושה את "הבגדים הפנימיים" שהם למעשה "בגדי ומלבושי הנפש", קרי: דעות, מידות ותכונות טובות. ודו"ק.
לסיכומו של דבר ניתן להסיק ולקבוע ו"בקצירת האומר" שבגדים יכולים להסתיר ולכסות, ומנגד יכולים הם לבטא אופי פנימי, אמיתי, ראוי ורצוי. אדם "המלביש" את פנימיותו במידות ובתכונות טובות, סביר להניח שבגדיו החיצוניים מעידים על "כבוד ותפארת". עניין זה נלמד מאהרון (ובניו) ואין לאדם דבר נאה ויאה אלא לחקות בזאת את אהרון הכוהן ואולי, זהו פשט דברי חז"ל במשנה: "הוי (=היה) מתלמידיו של אהרון: אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות". או אז, יזכה האדם בשל כך להיות בבחינת: "מקרבן לתורה".
תורת ישראל היא תורת חיים ואין בה "סיפורי בדים ומדים" גרידא. היא מכוונת, מדריכה ומנתבת את דרכו של האדם היהודי בכל אשר יעשה ויפעל, בכל זמן ובכל אתר וגם ב"פכים" הנראים "קטנים", כמו למשל: בגדים, דפוסי התנהגות ועוד. מי ייתן, ונזכה כולנו, בעגלא ובזמן לחזות בבניית בית כבודנו ותפארתנו ושעליו נאמר: "גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון" ונראה "כוהנים בעבודתם ולווים במעמדם" כשהם לבושים בגדי קודש לכבוד ולתפארת.
