אפשר לתאר ולצייר את הנשיאה ביניש כהעתק חיוור חסר ההילה של פרופ' ברק, הנשיא אותו היא ירשה, על האג'נדה המשפטית שלו ועל מלחמתו לעצמאות בית המשפט העליון, לפי תפיסתו ועמדותיו האישיות.
הקריירה של ביניש, לאורך כל השנים בפרקליטות המדינה, הייתה רצופה, אתגרים והצלחות שאסור ואי-אפשר להתעלם מהן.
ממאות הופעות והחלטות שיפוטיות ומנהליות בכל תפקידיה, כמנהל מח' הבג"צים ובמיוחד בתפקידה המשמעותי והמשפיע כפרקליטת המדינה, יזכרו לה תמיד את עמדתה האמיצה והבלתי מתפשרת בפרשת קו-300, שהעמידה סטנדרטים חדשים, בתחום החקירות של גופים מוסדיים ממלכתיים חזקים כמו השב"כ.
מאז פרשת קו-300 ממנו ניצל בנס האלוף
יצחק מרדכי, ונחשפה ההטעיה, המריחה כניסיון השתקה במסגרת התנהלות ראשי השב"כ - היחידה שינתה פניה ולא חזרה לתקופה "הישנה" של "חברינו" המשאירים את הכביסה "המלוכלכת" בבית.
אפשר לומר בוודאות שהביקורת החיצונית על השב"כ, המוסד, המשטרה, הפרקליטות, החלה מתקופה זו ואילך, ואיש לא ייקח מ
דורית ביניש את תחילת הנעת המהלך המשפטי, ציבורי, חיוני זה מהרזומה שלה.
בחגיגות הפרישה ובנאומים הדגישו בצדק את ההישגים, ההחלטות האמיצות, כמו שתי ההחלטות האחרונות, אותן כתבה, ביטול חוק טל וביטול העיוותים במסגרת חוק להבטחת הכנסה המוזכרים לעיל.
אבל, לא יהיה זה שלם ואובייקטיבי - שלא להזכיר באותה נשימה את הנקודות האירועים וההחלטות שעוררו מחלוקות ציבוריות ומשפטיות וביניהן אף שגויות, לא רק משפטיות אלא גם חברתיות וציבוריות.
אבל, אל דאגה, גם הנשיא פרופ' ברק, שהיה לדעת רבים עילוי משפטי, טעה לא פעם וקבע הלכות שמעוררות מחלוקת עד ימים אלה. שהרי - הוא סבל מאותה "תסמונת מחוננים", שחושבים שהם יודעים הכל, יותר טוב מאחרים ובמיוחד "מה טוב לחברה ולמדינה".
התנגדותה של הנשיאה ביניש למינויה של פרופ' נילי כהן לעליון, כמו התנגדותו של פרופ' ברק למינויה של פרופ' גביזון - אינן עומדות במבחן ההיגיון הציבורי שוויוני, ערכי של המינויים לעליון.
ההתנגדות למינוי פרופ' גביזון בטענה שיש לה אג'נדה משפטית, הייתה תמוהה במהותה ובערכיותה שהרי פרופ' ברק היה בעל אג'נדה ברורה, חדה, אותה הפיץ ברבים בכתובים ובהרצאות.
פסקי הדין שהיו בתקופת נשיאותה - כמו בג"צ ג'נין-ג'נין, בג"צ חוק האזרחות והערעור של
אילנה דיין - לדעתי שגויים, לא מוסיפים כבוד לממסד במיוחד לאור העובדה, שהם מעמידים את העקרונות המשפטיים האוניברסאליים מעל כבוד המדינה, ביטחונה, אזרחיה וצרכיה.
יש תקופות בהיסטוריה של אומה שבה לא צריך להיות "אור לגויים" בתחום המשפט אלא "אור לעם היושב בציון", לתת עליונות לביטחונו, לצדקת דרכו והגנה על אזרחיו. פסקי דין אלה - לא עשו זאת וחבל.ועל כך, ראה מאמרי בנושא זה, כמפורט בהערות.
ביטול חוק טל והשלכותיו
אין מחלוקת משפטית שמבחינה עקרונית, חוק טל במתכונתו הנוכחית, לא מילא את ייעודו, ועל-אף הדחיות הרבות שקיבל וההזדמנויות שנתנו לו, לתקן את עצמו כדי למלא ולו חלק ממטרותיו - נכשל.
על-רקע זה ביטולו היה מוצדק וצפוי.
עם ביטול החוק אנו חוזרים חזרה למשבצת א' ושואלים מה הפתרון. ברור לכולנו שהפתרון לא נמצא בחוקים ולא בתקנות. בג"ץ יכול לבטל חוק, הוא לא יכול לבטל אמונה ודרך חיים. ביטול החוק יכול להכניס את "החרדים" למומנטום שלילי, תוך ליבון היצרים ומוטיבציה להוכיח לחילוניים, את עליונות התורה ולימודה, מאבק שהוא מסוכן למדי לחברה הישראלית.
האם גיוס של 40-50 אלף אברכים בכפייה לצה"ל הוא מעשי? בוודאי שלא, לא הגיוני, לא מעשי, לא רצוי ולא מועיל. גם "החרדים", כפי שקרויים על ידנו, אינם מקשה אחת. יש להבדיל בין אנשי שס, לבין יהדות התורה/דגל התורה, לבין אנשי נטורי קרתא וספחיהם או קרובים דומים להם - הדומים יותר לכת "האמישים" בארה"ב, החיים במדינה סופר מודרנית ואלקטרונית, במושגים של 150-100 שנה לאחור, בלבוש, מנהגים ותפיסת עולם. קבוצות קיצוניות בדלניות אלה צריך להוציא מהקונצנזוס והמשוואה לפתרון, אין כל סיכוי להגיע אליהם להידבר איתם, או לשכנע אותם.
לגבי היתר, הקרויים "חרדים לייט", או חרדים שניתן להגיע עמם להבנה, יש ללכת בדרכים אחרות, יצירתיות לטובת שני המגזרים.
לדעתי הצנועה, הפתרון אולי בהסדר, לפיו הממשלה תודיע לשר ישי ולמנהיגי הציבור הדתי כי העזרה הממשלתית, בצורת תמיכה, מענקים, תשלומים, תינתן רק לאלה מבין האברכים, שילכו לעבוד או לשירות לאומי או אזרחי בקהילותיהם.
הסדר זה נכון גם לגבי המגזר הערבי, שם ניסו להפעילו אך המנהיגות הערבית פסלה אותו בטענה של שת"פ עם הממשלה. באשר למגזר הערבי, צריך להבהיר להם, חד-משמעית, שאין לקבל דרישתם לשוויון אזרחי ללא שוויון בנטל אזרחי מצידם. הכוונה לשירות לאומי/אזרחי, במגזר הערבי - מתנ"סים, קופ"ח, מרפאות ובתי חולים. ירצו - יאכלו, לא ירצו - יש לכך תוצאות.
אותו עיקרון יש להפעיל גם לגבי המגזר הדתי. בהתייעצות ובשיתוף עם מנהיגי היהדות הדתית בממשלה ומחוצה לה, יש לקבוע מכסת "עילויים", לומדי תורה שתורתם אמונתם שיקבלו פטור. יש לקבוע מספר של 1,500-1,000 לומדי תורה בעלי זכות לפטור ולא יותר מכך. אברכים שתורתם אמונתם - רק הם ייהנו מפטור ועזרה ממשלתית. כל היתר, רק אם ילכו לעבוד או לשירות לאומי/אזרחי בקהילותיהם, נשים וגברים כאחד.
אני מניח שזה לא פשוט, זה לא בהישג יד מיידי, אך לדעתי התעקשות ותקיפות יכולים להביא לפתרון, בהסכמה גם אם הוא לא מושלם. לכן מסקנתי שכל אלה שחגגו ועלזו עם ביטול חוק טל, השמחה הייתה מקורית, אך מוקדמת ומוגזמת.
ולסיכום, סיפור חסידי עם מוסר השכל מעשי. יהודי חרדי, בעל בעמיו, כשהיה על ערש דוואי, אסף את כל בניו ובני משפחתו הקרובים ואמר להם: ילדים יקרים, אני האמנתי כל חיי, שהמשיח יגיע כשאני עדיין בין החיים. אך נראה לי שזה לא יקרה, אבל ייתכן שזה יקרה בתקופת חייכם. ואז, כשהמשיח יגיע, כל העולם יהיה אוקיינוס אחד גדול וסוער. על האוקיינוס יהיו שני גשרים, אחד מעץ ואחד מברזל. על גשר העץ ילכו הצדיקים וישרי הדרך ויעברו לצד השני, לגן עדן עלי אדמות. ואילו על גשר הברזל יצעדו כל הרשעים האפיקורסים והלא מאמינים והוא יתמוטט והם יצללו לתהום.
אך ילדי היקרים, ליתר ביטחון, אני ממליץ תלכו על גשר הברזל.
אם הבנתם את זה - זאת התורה על רגל אחת.