ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, רומז לעם ישראל להישאר סבלני. בסופו של יום, מקבלי ההחלטות בישראל חייבים לעשות שיקולים של עלות מול תועלת, לצד איזונים ושקלולים. כל עוד זה קורה, אזרחי מדינת ישראל צריכים להישאר רגועים, במיוחד בזמן מתח צבאי-ביטחוני.
ושוב, כמיטב המסורת וכהרגלם בקודש - בימים טרופים וקשים מעין אלו - זועקים רוב אזרחי המדינה הכעוסים, הרושפים שנאה והששים אלי-קרב, מתוך תחושת הנקם ומתוך חשיבה א-רציונלית (ובצדק מבחינתם. לאף אחד לא צריך להיות בכך ספק) ולא מהראש ואגב כך, דרושות פעולה נרחבת יותר ברצועת עזה ותגובות חזקות הרבה יותר.
זעקות היסטריה נשמעו אפילו מפי פוליטיקאים (אופוזיציונרים בפרט) וביטויים כגון: "יש לרסק את החמאס", "הממשלה הפקירה תושבי הדרום" ועוד כהנה וכהנה "לחמי חוקה" ופניני תבונה, הועלו כאוויר חם השמיימה.
מדיניות החמאס השתנתה בהחלט
נתחיל עם השורה האחרונה - בסופו של יום, מקבלי ההחלטות בישראל חייבים לעשות שיקולים של עלות מול תועלת, לצד איזונים ושקלולים. כל עוד זה קורה, אזרחי מדינת ישראל צריכים להישאר רגועים, במיוחד בזמן מתח צבאי-ביטחוני.
ישראל אינה מעוניינת בהסלמה מצד גורמי הטרור ברצועת עזה וזה אינו האינטרס שלה, נכון לשנים האחרונות ואף לפחות לשנתיים הבאות. ישראל לא תצא למבצע ניקוי אורוות בעזה, או בשם המתבקש - "ביעור חמץ" (בכל זאת, אנחנו קרובים לפסח), עד שהיא לא תשאיר מאחוריה שולחן נקי, בכל הקשור לאיום האירני. וכשאומרים "שולחן נקי", לאו-דווקא מתכוונים לתקיפה ישראלית. ישנן אפשרויות נוספות שבאות בחשבון ואשר יוכלו לספק לישראל מרחב זמן סביר לניקוי השטח ברצועה.
כל זאת, כמובן, בתנאי שאכן מבצע קרקעי רחב היקף נלקח בחשבון בפריזמה המדינית-ביטחונית. מצד שני, יכול מאוד להיות שגורמי הביטחון במדינה, בכלל לא מעוניינים בהפלת שלטון חמאס ברצועה וזאת מכמה סיבות מרכזיות:
- ניתוק כל קשר בין החמאס ובין המשטר הסורי של אסד והוצאת הלשכה המדינית של הארגון מתוך דמשק.
- התקרבות מצד חמאס, בחודשים האחרונים, לשלטון המתון והפרגמטי של ירדן. שלטון זה יכול להשפיע על הארגון בצורה משמעותית.
- החמאס, במתכונתו הנוכחית, מסוכסך עם המשטר בטהרן. יו"ר הלשכה המדינית של חמאס, חאלד משעל, מצד אחד, התקרב מאוד למשטר בירדן. מצד שני, ראש ממשלת חמאס בעזה, אסמעיל הנייה, עדיין מעוניין לשמור על הקשר והמזומנים מאירן.
- חמאס בשנים האחרונות התפתח משמעותית מבחינה דיפלומטית ומדינית, ומעוניין למתג את עצמו בעולם כגוף פרגמאטי ומדיני יותר.
- החמאס שולט בעזה ביד רמה ובמקרה של התמוטטות, הדבר יאפשר עליית גורמים קיצוניים אפילו יותר (אל-קאעידה), כאלו שלא יאפשרו רגיעה עם ישראל בשום אופן, כפי שהייתה עד כה וכפי שתהא גם לאחר שסבב האלימות הנוכחי יסתיים.
אמת, החמאס לא זנח את מטרתו הראשית (חיסול מדינת ישראל), ספק אם הוא גם יזנח את זו בעתיד, אבל הדבר לא נוגד כהוא זה את התמתנותו ואת המהלכים הדיפלומטיים שהוא צועד לקראתם. יש לזכור שגם אמנת הפת"ח (מי שיקרא אותה, לא יידע לומר מה ההבדל בינה ובין אמנת החמאס, מבחינת המטרה הראשית) לא השתנתה, אך מדיניות הארגון השתנתה גם השתנתה. יש שקט תעשייתי בגדה, הכלכלה פורחת והיציבות נשמרת. זו עובדה מוגמרת ואין על כך עוררין. אכן, מדובר בעובדה מוגמרת במיוחד תודות לכוחות הביטחון הישראלים, אך גם תודות לשת"פ מרשים עם השוטרים הפלשתינים.
עימות עם החמאס - בוא יבוא
מדינת ישראל מודעת לרצונות ולמטרות, הן של החמאס והן של הפת"ח. החוכמה היא, לדעת לשחק בין קצוות המקל. מצד אחד, להתרחק ככל האפשר מגינויים ומדיונים באו"ם ובעולם בכל הקשור למדיניות הביטחון הלאומי של ישראל (שיקזזו את המשאבים של העולם מהטיפול בגרעין האירני וימקדו דווקא את אור הזרקורים בבמה שולית וזניחה), והקצה השני הוא שמירה על ביטחונה הלאומי של ישראל ועל שלום, רווחת וחיי אזרחיה.
חמאס מסוכסך עם המשטר בטהרן ומנותק מהמשטר של אסד וכל זאת לצד התקרבות משמעותית לירדן, שיכולה להשפיע עליו, בתחומי הביטחון בעיקר. מנגד, ישנם ארגוני טרור אחרים בעזה, שנמצאים עדיין בקשרים הדוקים עם אירן.
אין אהבה גדולה בין חמאס לארגונים האחרים, בלשון המעטה. לא פעם, החמאס משתמש בכוח הזרוע כדי למנוע שיגורים מצד ארגונים אחרים. לא חלילה מאהבת מרדכי, כי אם משנאת המן. ועדיין, אם תכליל ישראל, בטיפשותה כי רבה, את חמאס עם שאר הארגונים, אזי למעשה תשחק את המשחק על-פי הכללים של אירן – היא תקרב את החמאס שוב למשטר בטהרן ותאחד ותמקד את הרחוב העזתי והעם הפלשתיני כנגדה עצמה, כולם ביחד.
עימות כולל עם החמאס בוא יבוא. בכך אין ספק. יחד עם זאת, וזו הנקודה החשובה שצריך להבין - ישראל היא זו שבוחרת מתי לממש את העימות. ישראל אינה נגררת אחרי אף אחד ומי שנגרר הוא זה המאבד את כוח ההרתעה שלו בסופו של דבר. מלחמת לבנון השנייה הייתה, לדוגמה, מלחמה שהגיעה כתוצאה מהיגררות של מדינת ישראל שנפלה כפרי בשל לידי חיזבאללה. את סופה ותוצאותיה של המלחמה, כולנו מכירים - איבוד כוח הרתעה חשוב מול חיזבאללה בצפון ומול חמאס בדרום (עד מבצע "
עופרת יצוקה").
חמאס הוא הריבון ברצועת עזה וככזה, הוא בהחלט יכול לעצור את הירי. כאמור, לפרקים מסוימים הוא אפילו מגיב בעצמו בכוח הזרוע מול ארגוני טרור כמו ועדת ההתנגדות העממית והג'יהאד האיסלאמי (שני השחקנים הלא מדינתיים שישראל עורכת מולם את העימות הנוכחי). אבל, ומצד שני, לחמאס בהחלט גם נוח להשתמש באותם ארגונים כמובילים ויוזמים. גם זה נכון.
ופה נכנס לדיון עיקרון אי-ההיגררות. ישראל לא יכולה לשחק את המשחק של חמאס ולהיכנס לעימות מתי שנוח לארגון הטרור. יהיה עימות, מתי שישראל תראה לנכון לצאת לעימות. נכון להיום, אין לישראל אינטרס לעימות בעזה, כפי שלא היה לה בשנים האחרונות ולא יהיה לה בשנתיים הבאות לפחות (עד שהאיום האירני יוסר בחלקו). עדיף לה, למדינת ישראל, לעשות ולא לדבר. כדי לשמור את החמאס מחוץ למשחק (וזהו כאמור האינטרס בישראל), צה״ל חייב להגיב נקודתית, בצורה כירורגית. וזה בדיוק מה שהוא עושה. לתפארת מדינת ישראל.
לדבוק באינטרסים הישראלים
צריך ללכת בין הטיפות. להיזהר שלא לגרום לחמאס להיכנס גם כן למערך הירי ומצד שני, להגיב ישירות ובחוזקה מול המשגרים והגורמים המעורבים מוועדות ההתנגדות והג'יהאד האיסלאמי. פעולות בלתי מרוסנות יובילו בהכרח לתגובה מצד חמאס - וזו תהא תגובה קשה עשרות מונים מהתגובה שאנו רואים ביומיים האחרונים מצד שני הארגונים החזקים פחות בעזה - מה שיוביל ככל הנראה להתערבות ישראלית מעמיקה בעזה ואולי למבצע צבאי. וזה, שוב, לא אינטרס ישראלי.
צה"ל צריך לדעת מול מי להגיב כדי לא להיגרר לפעולה צבאית מיותרת שתעלה המון כסף שאין כרגע (במיוחד בזמן משבר עולמי), תבזבז משאבים רבים (בזמן שיש לשמור על משאבים לקראת, אולי, עימות מול אירן או בכלל, עימות כולל) ותסיט את כל מה שראש הממשלה השיג מול העולם בהקשר לגרעין האירני, היישר לדיווחים – שכנראה יהיו שגויים מיסודם – על "טבח שעושה ישראל בעזה". כך, במקום שהעולם יתעסק באירן, הוא יתעסק בלגנות את ישראל. כל זאת, מבלי להתחשב בעובדה שפעולה צבאית בעזה, שתביא להתמוטטות חמאס, תיצור בהכרח מצב שצה"ל ישלוט בעזה ויצטרך לדאוג לאזרחיה על-פי החוק הבינלאומי. מה שאומר, שימוש ובזבוז כמעט כל משאב אפשרי, מה שיוציא מהממשלה סכומי כסף עצומים.
תירוצים כמו "חכו שהטילים יגיעו לתל אביב ותדברו אחרת" אינם במקומם וגם אינם רלוונטיים. טילים בגוש דן היו עוד לפני שנחתו על הדרום (מלחמת המפרץ). גם אז, ישראל הבליגה ונמנעה מלהגיב, הפעם לבקשת ארה"ב והקואליציה של נאט"ו וכמובן, לצורך הביטחון הלאומי שלה עצמה (לישראל היה אינטרס עליון במלחמה הזו). ממשלת ישראל צריכה לקבל החלטות בשום שכל, בקור רוח וברציונליות. אי-אפשר להקשיב להמון הזועם, בשל שני דברים מרכזיים:
- ההמון אינו בקיא ברזי הנושאים הרגישים - בפרט הנושאים הביטחוניים ותמונת המודיעין המלאה של השטח, כמו גם ביחסים המדיניים והבין-מדינתיים בין כל הארגונים בעזה למדינות נוספות בעלות השפעה אזורית.
- ההמון מדבר מהבטן, מלחץ, מהיסטריה ומרצון בוער לנקמה, וזאת מבלי שום יכולת לחשוב לטווח קצת יותר מקצר.
על הממשלה להבין לליבם של אזרחי המדינה, לדאוג לספק לכל יישוב הגנה מתאימה ולהראות הזדהות כלל ארצית עם תושבי הדרום (לספק כל תמיכה אפשרית). מעבר לכך, הממשלה חייבת לקבל את החלטותיה הקריטיות והחשובות בחדר סגור, בצורה מושכלת, רציונלית ובלתי תלויה, אשר יתאימו לצרכי הביטחון הלאומי של ישראל, הן לטווח הקרוב והן ובעיקר לטווח הרחוק ולאתגרים עצומים, הניצבים בפניה.
