אסור היה לנאום שואה ב-AIPAC. עם כל הכבוד הראוי המגיע ליהודים הרואים עצמם מושבעים להעמיק את המחויבות של זרועות השלטון בארצות הברית לביטחונה שגשוגה ושלומה של ישראל, אי-אפשר לעשותם שותפים לקיבוע דמותה של מדינת ישראל כמדינת קורבן העמים הנצחית.
לא נכון הוא, לא היסטורית, לא דיפלומטית, ובעיקר לא ציונית, לגייס את תמיכת אומות העולם במאמץ ההרואי של ישראל להדוף את האיומים של אויביה על שלומה, באמצעות המשוואה כי מלחמה בישראל שווה קרונות לאושביץ, כי הצאן שהובל חסר ישע לטבח אז, הוא הצאן המועמד לטבח היום, כי הפתולוגיה שראתה בעצם קיומו של היהודי מגפה שיש לבערה מן העולם פן תדביק את האנושות כולה, עודה מערערת את שפיותם של הגויים עד שאויבים היום אינם אלא היטלרים בלבוש מתחדש, וכל המשתדלים לפרוק מעליהם את נישקם בהידברות או בסנקציות, משולים כצ'מברליינים שרק שמם מתחלף בדברי הימים.
החדרת החרדה מפני שואה מתמדת - חרדה רציונלית
אכן "מדינת ישראל", כשמה כן היא, מדינת עם ישראל, תקוות קיומה של האומה היהודית. אכן, אם חלילה יבולע לה, יישמט הבסיס הקיומי מתחת רגליהן של הקהילות היהודיות החיות בגלויות וכל מערכי הזכויות האזרחיות הנאורות המבטיחות שוויון מלא של כל אדם, תהיה דתו אשר תהיה, לא תעמודנה בפני תהליכי הגסיסה של עם ששברו לו גם את הלוחות השניים. על כן לכאורה, החדרת החרדה מפני שואה מתמדת, המשולה כתופת שטיבה להתפרץ עוד ועוד אחרי אתנחתאות של ריסון, היא רציונלית. הקרבן המידי, יטען הטוען, הוא ישראל, אבל הקרבן בחוליה הבאה של שלשלת השמד היא עם ישראל כולו, ועל כן הוא לא יניח היום, לא עכשיו ולא כאן, למצפונו של העולם. הוא יאיים עליו כי אם לא יעקור את השנאה לישראל מליבם של השונאים המוצהרים - אפילו עם ליבם כי מליבם לבד זה אי-אפשר- יישא המושל בעולם באחריות הנוראה לקץ ימי היהודי עלי אדמות.
זה היה המסר ב-AIPAC. אי-אפשר לטעות בכך. אלו היה מחיאות הכפיים הסוערות המאשרות את האפוקליפסה. אין מנוס מלהודות בכך. זה היה משמעם של קימות ה"יישר כוח" המרשימות. אין להן פירוש אחר. משוואת "שנות הארבעים של המאה העשרים שוות את שנת 2012" שודרה באמנות הנאום מעוררת ההערצה ונתקבלה על כל מרכיביה בהלל ובתרועה. הדוקומנטים המרשיעים של אתמול הוצגו ככתב גזר הדין של מחר. לאשמים אליבא דכולי עלמא, לבד ממכחישים חולניים, ברציחה או באי מניעתה אז,אמר המסר, יש יורשים בפוטנציה היום והעתיד לא יחסוך אותם מלתת את הדין.
מה שמביך אפילו יותר מאשר האינטרומנטאליזאציה הרעה והשגויה הזאת של השואה, הוא שיהודים רבים כל כך יצאו מגדרם כדי לברך עליה ולקשור לה כתרים, כנבונה, כנועזת, כאמיצה, כמנצחת, לא רק בגולת אמריקה הדוויה אלא גם בישראל הריבונית. הרי שום דבר במשוואה הזאת איננו נכון.
שום דבר אינו זהה ובוודאי איננו שווה. לא האויב ויכולותיו אז, לאויב על יכולותיו היום. לא ישראל רדוף זעם הדורות בעבר הקרוב לישראל המעצמה האזורית הצבאית הכלכלית המדעית בהווה. לא עם מפוזר ומפורד בין העמים למדינה ריבונית בקהיליית העמים. לא מוקעי עולם בצמתים בהם מכים בהם עד זוב דם הנפש ולית דין ולית דיין, לאומה חברה במוסדות האנושות שהוקיעה השמדת עם כחטא אוניברסאלי והוציאה את הכחשת השואה מחוץ לחוק. לא עולם בו הציונות המדינית לא הייתה אלא שאיפה אוטופיסטית לעולם בו הציונות שינתה את הגורל היהודי מן הקצה אל הקצה. שום דבר לא דומה ובוודאי שום דבר אינו זהה.
אי-אפשר לחגוג את היציאה מן הגלות ולזרוע חרדה שהיא נשארה מציאות קוסמית. אי-אפשר להאמין באמונה שלימה כי אנחנו בישראל אחראים במידה המקסימלית האפשרית לגורלנו ולהזכיר לעולם כי כשם שהוא הפקיר אותנו אמש הוא עלול להפקיר אותנו למחר. הטוויסט המנטלי הזה לא יכול ולא צריך חלילה לעבוד במוחם של צעירי ישראל ובנותיו המגנים "על ארצנו ועל ערי אלוהינו ביבשה באוויר ובים, מגבול הלבנון ועד מדבר מצרים ומן הים הגדול עד לבוא הערבה", כלשון התפילה לשלום חיילי צה"ל. הם לא יכולים להתחבר ולא מגיע להם חלילה להתחבר לרטוריקה המחדירה לתוך חייהם את החרדה מפני השואה הדטרמיניסטית ואת "הן עם לבדד ישכון" התבוסתני.
מהו כוחה של ישראל?
כוחה של ישראל הוא רב מערכתי. הוא צבאי. הוא חברתי. הוא מדעי. הוא תרבותי. הוא כוח זוכר. הוא כוח מאמין. הוא הבנה חכמה של ההיסטוריה. הוא תקווה מאוזנת של העתיד. הוא בהכרה כי יש לו אויבים, לא רק מוצהרים אלא מרים שבמרים, ובידיעה כי יש לו ידידים, לא רק ידידי מלל אלא ידידי אמת. הוא בנחישות. הוא בהידברות. הוא בהגנה על מה שרק הוא יכול להגן ובעמידה על מה שרק טיפוח הטובה המשותפת לאומות חברות יכולה להבטיח.
על זה צריך לדבר ב בAIPAC . זה ישראל. זה הריאליה של מעמדה בעולם. זה החידוש של קיומה הלאומי. זה כוחה. זה אולי פחות זקוף-קומתי. פחות גאיוני. אבל זה משמעותה של התחייה הלאומית במולדת שחמקה מאיתנו דורות רבים כל כך. התרגלנו. איננו מתרגשים עוד מן השינוי הקופרניקאי שבא עלינו. הוא יום יום. אבל אחרי האיפאק האחרון, ראוי להיזכר בו שוב ושוב ולמצוא בו מחדש את הטעמים של היותנו.