לא מזמן העיר לי חבר, כי בכל פעם שאני כותב עד כמה חשוב להיות "יחד" בחברה הישראלית, ולא לפעול באופן סקטוריאלי, אני כביכול בעצמי יוצא כנגד מישהו (שפועל בצורה סקטוריאלית לטעמי). "אתה סותר את עצמך, כיוון שאתה עצמך פועל בצורה ביקורתית המנוגדת ל'יחד' לו אתה מטיף", הוא אמר.
הטיעון אולי מפותל, אבל יש בו הרבה מן הצדק. אני נופל לתוך מלכודת שרבים אחרים נופלים אליה בהקשרים אחרים, לדוגמה: מי שמטיף בקיצוניות רבה בעד פלורליזם, או מי שעושה פעולות אגרסיביות בעד השלום, או מי שמחלל את השבת על-ידי זריקת אבנים כדי להילחם על שמירת השבת, ועוד סתירות כיוצא בזה.
אז מה עושים כאשר עיקרון ה"ביחד" של החברה הישראלית ("כלל ישראל", בניסוח התורני) סותר את עצמו? מה גם, שעיקרון זה הוא המהותי ביותר בתקופתנו - תקופה שבה אנו מממשים את חלום הדורות של בניית מדינה יהודית בארץ ישראל. המדרש בפרשת השבוע שלנו, פרשת "ויקהל", מתייחס לשאלה פרשנית כבדת-משקל, שעשויה להטיל אור על הסוגייה בה פתחנו.
העם נקהל, משה מקהיל
מעשה המשכן המתואר בפרשתנו, כמו גם בפרשיות "תרומה" ו"תצווה" אותן קראנו לפני שבועיים ושלושה שבועות, נקטע בשבוע שעבר בקריאתה של פרשת "כי תשא" המתארת את הקרע הכמעט-מוחלט ביחסי ה' והעם על-רקע פרשת עגל הזהב. לא ברור מדוע המקרא יצר את הקטיעה המכוונת הזאת. מדוע לא להצמיד את כל פרשיות המשכן יחד, ואז לאחריהן (או לפניהן) לשים בנפרד את נושא העגל?
המדרש הפותח את פרשת השבוע עונה על כך באומרו, שיש קשר בין המשכן למעשה העגל, מאחר שמעשה המשכן מהווה סוג של כפרה לעגל. המדרש מדגיש זאת באמצעות שורה של מילות מפתח המופיעות הן בפרשת העגל, והן במעשה המשכן. אחת מאותן מילות מפתח היא זו הפותחת פרשת השבוע: "ויַקְהֶל". משה מקהיל את העם כדי לומר לו שעם כל הכבוד למלאכת המשכן החשובה מאוד, אין מלאכה זו דוחה את השבת. משה איננו מסתפק בהעברת ההודעה בידי שליחים. הוא רואה חשיבות לכך שהוא בעצמו יאמר להם את הדברים במעמד של "הקהל". על כך אומר המדרש, כי אותה מילה בדיוק, "ויקהל' (אם כי בניקוד שונה), מופיעה במעשה העגל: "ויִקָהֵל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו". אומר המדרש: "יבוא 'ויקהל' של מעשה המשכן ויכפר על 'ויקהל' של מעשה העגל".
אולם מה פירושה של כפרה זו? ישנן שתי אפשרויות. הראשונה היא שה"ויקהל" של מעשה העגל היה שלילי, וה"ויקהל" החיובי של המשכן מכפר עליו. השנייה היא שמעשה העגל הוא השלילי, אולם האחדות של העם - ההתקהלות שלהם יחד - היה בה גרעין חיובי. העם היה מאוחד בעגל, מאוחד לרעה אמנם, אבל מאוחד. כך גם מסביר המדרש את ההבדל בין דור בוני מגדל בבל, שהיו מאוחדים לרעה, לדור המבול שהיה מפוזר ומפולג. המדרש אומר שדור בוני מגדל בבל לא נענש בכזאת חומרה כמו דור המבול, בגלל שהם היו מאוחדים.
באומץ, ללא מורא - ובמציאת הטוב
בהקשר הזה יוצא, שה"ויקהל" של המשכן מוציא החוצה את הטוב המסוים שהיה באקט של בניית העגל - האחדות. בין שתי הפרשנויות האפשריות, אני עצמי משתדל לנקוט באפשרות השנייה. כתיבה של "ביחד" אין משמעותה כתיבה מתקתקה, מעגלת פינות או מנסה לרצות את כולם. ממש לא. על החושב והכותב לבטא את דעתו באומץ וללא מורא. אבל דבר אחד הוא מנסה לעשות: הוא מנסה למצוא את הטוב והנכון שכן קיים בעמדה החולקת. הוא לא פופוליסט, הוא לא חד כתער, הוא תמיד יציג תמונה מורכבת.
לכן כתיבתו של כותב ה"יחד" תהיה לעולם מסורבלת יותר, קליטה פחות, פשוטה פחות, ואולי גם מובנת פחות. כי כולנו מאוד אוהבים לקטלג ולשים את עצמנו ואת החולקים עלינו בקופסאות. המדרש אומר לנו (לפי האפשרות השנייה), כי עם כל החומרה של מעשה העגל, היו בו נקודות מסוימות של זכות. והן אלה שיכפרו אל הרוע הגדול שבחטא. בתנאי שנדע לבודד אותן, לזקק אותן, ולברור אותן מהרוע העוטף אותן.
