כפי שכתבתי ב
מאמרי הקודם – הטפטוף נמשך. אולי הוא ייעצר ביום-יומיים הקרובים, אבל הבעיה עדיין כאן, לא תעזור כיפת ברזל – המילה האחרונה היא זו שקובעת.
בקניון ממילא הנאה בירושלים מתקיימות תערוכות אמנות לאורך השנה. לפני מספר שנים הייתה תערוכה שערכו חולי סרטן. קראו לזה "הספסל הארוך בעולם, כשעל כל מקטע הייתה יצירה אחרת, של אדם אחר. הציורים הביעו מסרים מרשימים, ברורים למדי. החשש הקמאי הרודף אותם, המוות, הוציא מהם את המיטב ללא ספק. שלט אחד צד את עיניי יותר מכולם.
"לחלום, לשאוף, לראות מעבר לקרחת".
נחשוב שנייה על המילים. משמעותה של הקרחת עבור חולה סרטן היא תוצאה של טיפול במחלה. הקרחת היא סימפטום של טיפול במאבק, הישרדות בינתיים עד לסוף המאבק, הכרעה מוחלטת – לכאן או לכאן. זה מצב של אמצע, חצי דרך, מצב של מאבק תמידי, ממושך, ארוך. מאבק בין אפיסת כוחות לתקווה מחודשת, בין ביטחון מוחלט לפחד תמידי. מצב של קרחת – מכאן ומכאן.
עם ישראל קירח
אומרים עם ישראל חי. ובכן הוא חי. מדינת ישראל לעומת זאת? קרחת. הסרטן הטרוריסטי מחלחל לכל מקום. אנחנו לומדים לחיות עם זה, יש לנו את משכך הכאבים הטוב בעולם, את כיפת הברזל. אז למדנו לחיות עשרות שנים עם טילים בצפון ובדרום, על קריית שמונה ועל שדרות. קטענו איברים בניסיון להציל את הגוף, הותרנו את גוש קטיף לחמאסרטן, או לג'יהאד, או לטהרן, לגופים שמכפילים את עצמם, מתרבים והולכים, הרסניים עד כדי קטלניות. עשינו מה שאפשר כדי להתנתק, להתנקות.
הסרטן לא עוזב.
קרחת
אז מטפלים, לאט-לאט. כימותרפיה. עוד יירוט ועוד יירוט, העיקר שלא נרגיש. הצלחנו להכיל "שקט" בעוטף עזה. עכשיו רוצים שנכיל "שקט" בדרום, כולו. ככה, רק טיל אחד ביום, על מיליון תושבים. שקט, יחסי. הכל יחסי. כל עוד לא מרגישים את זה, זה בסדר.
וככה זה עובד, כבר שנים. מתעלמים משורש הבעיה. משתיקים אותה, מספרים לנו שאין פתרון. עם הגישה הזאת בוודאי שלא נגיע לשום מקום. "אין פתרון". אין פתרון. תאמרו את זה מספיק פעמים ותפנימו את זה – אין פתרון. אבל זה שקר. יש פתרון, אבל הוא מפחיד יותר מחוסר הפתרון. אין מדינה בעולם שהייתה מוכנה לקבל את זה, אז למה אנחנו כן? כי אין פתרון. זו הגישה, זו ההתנהלות.
דברים שרואים משם לא רואים מכאן. אולי. אני רואה מיליון אנשים שצריכים לרוץ למקלטים. אני רואה אנשים אדישים למצב, הכל בסדר, לא נורא. רחוק מהעין, רחוק מהלב. לא פוגע, זה לא כואב. דמי אחינו זועקים אלינו מתחת לאדמה, הם יושבים במקלטים. אבל העיקר שהגענו לשקט. יחסי.
תנו לצה"ל לנצח
לכל אורך ה"סבב סבל" הזה, כפי שהגדיר בני ועקנין, ראש עיריית אשקלון, דיברו על כך שהצבא לא הפעיל אפילו אחוז מיכולתו. המבצע היה מוצלח, לא היו נפגעים אצלנו, לא היו כמעט אזרחים הרוגים אצלם. המוסר מעל הכל, וטוב שכך. מעל האמת מסוככת לה כיפת הברזל. כי אם היא לא הייתה, המצב היה גרוע בהרבה. היא קריטית למצב שלנו, אבל היא לא יותר ממשכך כאבים. מה שלא כואב, לא דורש תיקון.
אין עוד תירוצים. שליט חזר, התדמית הבינלאומית שלנו לא יכולה להיות חשובה יותר מחייהם של אזרחינו, הטרור צומח, גדל ומתרבה כמו סרטן. הגיע הזמן להקרין עוצמה. לא להחזיר את ההרתעה, לא להשיב את השקט, אלא להשמיד את הטרור העזתי.
הקרחת, היא כאמור מצב של אמצע, של הישרדות.
לא עזבנו את הפוגרומים באירופה ובארצות ערב כדי לשרוד. באנו הנה כדי לחיות, לא לשרוד. צריך להבין, זו לא סיסמה. זה או הסרטן או אנחנו. הבחירה הטבעית היא אנחנו.