כישלון ידוע מראש

בתקופה האחרונה מתרבות הידיעות על כוונת הפלשתינים, ובראשם אבו-מאזן, לפרק את הרשות הפלשתינית ולחזור לימים שקדמו להסכמי אוסלו, שבהם הייתה ישראל אחראית לכל שטחי יהודה ושומרון, כולל הערים. במרס 2012 התכנסה בקהיר ועידה שכללה אישים מצריים ופלשתינים ידועים, אשר דנה בכובד ראש באפשרות זו, "בשל היעדר אופק מדיני בתקופה הנוכחית". השאלות שעמדו לדיון בוועידה היו מי מוסמך לקבל החלטה על ביטול הרשות, והתועלת שתצמח ממהלך זה לעומת הנזק שייגרם ממנו. על-פי דברי המשתתפים, כשלון הרשות נעוץ באי-יכולתה להביא לנסיגה ישראלית מלאה מכל "השטחים הכבושים" של שנת 1967, ובחוסר האפשרות של הפלשתינים לכפות על ישראל להתיר את שיבת הפליטים לתוכה. איבראהים חמאמי, ראש מרכז העניינים הפלשתינים בלונדון, אשר השתתף בוועידה אמר: "הרשות הפלשתינית הוקמה מלכתחילה כדי לשרת את יעדיו של הכיבוש באמצעות המשך המו"מ, בעוד שהאזרח הפלשתיני לא הפיק ממנה שום תועלת אלא להפך: הבעיה הפלשתינית נסוגה בגלל פעולות ההתנחלות והמצור". סיבה נוספת לפירוק הרשות היא החשש הישראלי מפני ההתדרדרות הביטחונית שתתרחש בישראל בשל היעדרם של ארגוני הביטחון הפלשתינים. לטענת חמאמי, כבר ב-2006, רמז מחמוד עבאס על האפשרות של פירוק הרשות, לאחר שפרצה ישראל לכלא יריחו ואסרה את אחמד סעדאת וחבריו. מאז ועד היום עולה מדי פעם אפשרות זו, כאשר עבאס מאוכזב מישראל.

לא "מדינת אזרחיה" אלא "מעסיקת שכיריה"

כך, דוברים פלשתינים עושים עבודה קלה: מאשימים את ישראל. זה נוח ונותן הסבר שאפשר למכור למערב, שאינו מכיר את בעיות המזרח התיכון לעומקן. לאמיתו של דבר, לא היה לרשות הפלשתינית סיכוי להצליח, בגלל בעיות יסוד הנובעות מהתרבות הפוליטית של המזרח התיכון. נעמוד כאן על כמה מהן.

• בעיית היסוד של המדינה הערבית המודרנית היא היעדר הלגיטימציה לעצם קיומה של מדינה, בעיקר היות שזו אינה משקפת יחידה אתנית מוגדרת, ולכן אינה "מדינת לאום" במובן האירופי, דוגמת צרפת והולנד. מסורתית, אין "עם סורי", "עם ירדני", "עם לבנוני", או "עם סודני". יש "אומה ערבית" המחולקת לשבטים, חמולות, קבוצות דתיות ועדתיות. מדינות ערב דוגמת סוריה, ירדן, לבנון וסודן הן יצירות של הקולוניאליזם שחילק שרירותית את האומה הערבית, ללא קשר לנתונים הדמוגרפיים. גם הרשות הפלשתינית סובלת מאותה בעיה, שכן מסורתית, מעולם לא היה "עם פלשתיני", ואין לו זכר בשום ספר או עיתון שהודפס לפני 1920, לפני שאזור ה"שאם" ("סוריה הגדולה") חולק לארבע יחידות פוליטיות: סוריה, לבנון, ירדן ופלשתינה-ארץ ישראל.

• המדינה הערבית המודרנית, מאז הקמתה, נכשלה וממשיכה להיכשל במשימתה העיקרית: להתנחל בלבבות האזרחים ולהחליף את הנאמנות המסורתית שלהם לשבט, למוצא האתני (דוגמה: כורדי, טורקמני) לעדה הדתית (דוגמה: מוסלמית, נוצרית, דרוזית, עלאווית) או העדתית (דוגמה: סונית, שיעית). אדם יגדיר את עצמו כ"עירקי" או "סורי" רק אם הוא חלק ממערכת השלטון או נהנה ממנה כלכלית או פוליטית. אדם לא יתנדב למען המדינה, לא יקדיש את זמנו, את הונו ודאי לא את חייו למען השלטון, אם אינו חלק מן המערך שלו. במקרה הפלשתיני הדבר בולט בהיעדרו של צבא מתנדבים. כל עובדי הרשות, ובעיקר אלה המשרתים במנגנוני הביטחון, הם שכירים, שישרתו את "השלטון" רק עד כמה שהוא משלם ומשתלם. הם אינם עושים זאת מתוך הכרה בכך שהמדינה והשלטון משקפים את הקולקטיב התודעתי שלהם. ללא הזרמת הכספים מהעולם, לא הייתה הרשות הפלשתינית מסוגלת לקנות את שירותי עובדיה, והייתה קורסת. מכאן עולה המסקנה שהרשות אינה "מדינת אזרחיה" אלא "מעסיקת שכיריה".

• מרבית בני "העם הפלשתיני", הקולקטיב הווירטואלי שעליו בנוי רעיון המדינה הפלשתינית, הם בני מהגרים שעברו לשטח שבין הים התיכון ובין הירדן במחצית השנייה של המאה ה-19 ובמאה ה-20. השלטון העותומני, המנדט הבריטי והמושבות היהודיות שהוקמו בארץ ישראל היו מקור פרנסה שמשך מהגרי עבודה, שעברו אליה מהאזורים שמסביבה. מצרים רבים ברחו לארץ ישראל בשנות ה-60' של המאה ה-19 כדי להימלט מעבודות הכפייה בחפירת תעלת סואץ, ולכן רבים מ"הפלשתינים" נושאים עד היום שמות כמו "אלמצרי", "מצארווה" ו"פיומי", המצביעים על כך שהם זרים שהגיעו ממצרים. אחרים נקראים "אלחוראני" כי הם הובאו על-ידי הבריטים מהחורן שבסוריה, בעיקר כדי לעבוד בנמל חיפה. בני הכפר ג'יסר אלזרקא הם סודנים, ולכן לא השתתפו במלחמת העצמאות ונשארו במקום שהתיישבו בו - בין קיסריה ומעגן מיכאל.

גיאוגרפים אירופיים שביקרו בארץ ישראל במאה ה-19, וכן ועדות חקירה בינלאומיות שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה-20, תיעדו בארץ קבוצות של מהגרים מאירן, אפגניסטן, תימן, עירק, צפון אפריקה והבלקן. תושבי ריחניה וכפר קמה, שני כפרים הנמצאים בגליל, הם צ'רקסים מהקווקז. חמולת בושנאק המתגוררת בכפר מנדא הגיעה מבוסניה. כל תושבי הנגב, מרבית תושבי רצועת עזה וחלק מתושבי הר חברון הם בדווים, שנעו ונדו בין מדבריות סיני, הנגב, ירדן וסעודיה, והדיאלקט הערבי הסעודי שבפיהם מעיד על כך במובהק. חלק מהארמנים - שהם נוצרים - ברחו לארץ ישראל מטורקיה בשנים 1915 - 1918, בשל רצח העם שביצעו בהם הטורקים. לכן, מרביתם של "הפלשתינים" הם ערב רב של קבוצות שבמקורן אינן מארץ ישראל.

• אחת התוצאות של כשלון הרעיון הפלשתיני היא הפילוג בין עזה ובין רמאללה. היסטורית, הזיקה בין שני ריכוזי האוכלוסיה הערבית הללו רופפת למדי, ואינה חזקה יותר מן הזיקה בין כל שני ריכוזי אוכלוסיה באזור. בין 1948 ו-1967 הייתה רצועת עזה תחת כיבוש מצרי, וירושלים העתיקה, יהודה ושומרון - תחת כיבוש ירדני. שתי מדינות אלו דיכאו באגרוף ברזל כל ניסיון של בני המקום לערער את הכיבוש ולהשתחרר ממנו. רעיון "המדינה הפלשתינית" המאחדת את רצועת עזה עם יהודה ושומרון הוא חדש, ונולד רק אחרי 1967 מן הזיווג בין השמאל הישראלי ובין ההונאה הערבית, שגרמה לכמה יהודים תמימים להאמין בכך שהערבים ישלימו עם מדינה יהודית בתוך קווי שביתת הנשק שהיו קיימים עד 1967 וכונו "הקו הירוק".

• הפילוג בין אש"ף וחמאס אינו משקף מחלוקת בין שתי מפלגות הנמצאות יחדיו בתוך בית נבחרים אחד החל מינואר 2006. הפילוג הוא בעל אופי תרבותי עמוק, שכן חמאס מייצג רעיון איסלאמי דתי, הרואה בחלוקתה של האומה האיסלאמית למדינות מעשה קולוניאליסטי אנטי-איסלאמי, שנועד לפרק את אומת האיסלאם לרסיסים. בעוד שאש"ף מנסה לבנות נרטיב מודרני, מלאכותי, של עם פלשתיני, הדומה לנרטיב המודרני של העם הסורי, העירקי או הירדני. חמאס, שהוא תנועה דתית מבית המדרש של "האחים המוסלמים", רואה בנרטיב של החוגים הלאומיים יציאה נגד האיסלאם. ביוני 2012 תחגוג חמאס חמש שנים להקמתה של המדינה האיסלאמית ברצועת עזה, בעוד שביהודה ושומרון נכשל אש"ף להקים גוף שלטוני בעל סיכוי לשרוד ללא הגיבוי של מדינת ישראל. כל מי שמעורב במתרחש ביהודה ושומרון, ערבי כיהודי, יודע כי אם ייסוג צה"ל מהשטח, ישתלט חמאס על יהודה ושומרון במוקדם ולא במאוחר.

ירושלים - חידוש עכשווי

• הרשות הפלשתינית הוגדרה מלכתחילה כישות מדינית, "מדינה בדרך", עבור הערבים המתגוררים ביהודה, שומרון ועזה. הגדרה גיאוגרפית זו עומדת בסתירה חמורה לנרטיב הערבי המודרני כי במונח "פלשתינים" נכללים גם הערבים המתגוררים בישראל, וגם אלה המוגדרים כפליטים ומהגרים ומתגוררים בעשרות מחנות פליטים, ומחוץ להם - בירדן, בסוריה, בלבנון ובמדינות רבות אחרות. מעולם לא הוגדרה הזיקה בין אש"ף, הארגון שהקים את הרשות הפלשתינית, ובין הקבוצות המוגדרות כיום כ"פלשתיניות" ומתגוררות מחוץ ליהודה, שומרון ועזה, שכן אש"ף טוען מאז הקמתו בשנת 1964 כי הוא "הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלשתיני". מה אם כן עושה אש"ף למען "הפלשתינים" בירדן, ששם הם רוב? או אלה בסוריה או בלבנון? מה תהיה המשמעות של הקמת מדינה ערבית ביהודה, שומרון ועזה עבור "הפלשתינים" המתגוררים מחוץ לה? איך תפתור מדינה זו את בעיות "הפלשתינים" בפזורה, שאינם משתייכים לשבטים המקומיים במדינות האחרות?

כיוון שתשובה אמיתית לשאלה זו לא ניתנה, המציאו באש"ף את התשובה הקבועה, הבלתי אפשרית: "זכות השיבה", כלומר, פתרון באמצעות צד שלישי: ערבים "פלשתינים" שנולדו במדינות ערביות וחיים בהן עשרות שנים יעברו לישראל, וזאת למרות שמעולם לא קרה בהיסטוריה של העולם שמדינה התנתה את הקמתה בהעברה אליה של מיליוני אנשים שנולדו במדינה שנייה למדינה שלישית. המשמעות המשתמעת מ"זכות השיבה" היא כי הארגון לשחרור פלשתין ו"מדינה הפלשתינית בדרך" שהקים, מתנערים מאחריותם לפתרון בעיית "הפלשתינים" במדינות הפזורה. לכן, כל פעם שהסתמן פתרון כלשהו בין ישראל ובין אש"ף, הרגישו ערפאת ואבו-מאזן חובה לערוך ביקור במחנות הפליטים בלבנון וסוריה, כדי להרגיע את הרוחות ולומר לאנשים שם שהם לא נשכחו, ושאש"ף לא זנח את בעייתם. אך כיוון שאף אחד לא באמת האמין להם, התפתחו באותם מחנות גופים המתנגדים לתהליך המדיני, ובראשם חמאס וארגונים של חזית הסירוב.

• אש"ף מעולם לא הגדיר סופית ובנחרצות את יחסו למדינת ישראל כמדינת העם היהודי. למרות שנחתמו הסכמי אוסלו, ולמרות שעל פיהם הוקמו אמצעי תקשורת "פלשתינים". אלה לא חדלו לדבר על הגליל, חיפה, עכו, יפו ובאר שבע, כעל "פלשתין", ואפילו סמל אש"ף כולל עד היום את מפת ארץ ישראל מן הים עד הירדן. המסר תמיד היה כפול: מדברים עם ישראל, אבל היא לא קיימת היות שהיא פלשתין. כך הדבר במערכת החינוך "הפלשתינית", שישראל אינה מופיעה בספרֶיה כמדינה לגיטימית, וכך במרחב הציבורי: כל הציורים והאיורים של "פלשתין" הם מהים עד הירדן. מצב זה יצר דיסוננס קוגניטיבי בקרב רבים, גם בצד הערבי וגם בצד הישראלי: איך "פלשתינים" מדברים על מדינה ביהודה, שומרון ועזה, אבל מציגים אותה על כל "פלשתין" בין הים והירדן?

• הנרטיב הפלשתיני בדבר השאיפות הפוליטיות של ה"פלשתינים", קיבל את ניסוחו הרשמי באמנה הלאומית הפלשתינית, הקובעת בסעיף 1 כי "פלשתין היא מולדת העם הפלשתיני, היא חלק בלתי נפרד מהמולדת הערבית הגדולה, והעם הפלשתיני הוא חלק מן האומה הערבית", וסעיף 2 באמנה זו קובע כי "פלשתין בגבולותיה כפי שהיו בתקופת המנדט הבריטי היא יחידה טריטוריאלית שאין לחלקה." משמעות קביעה זו היא פסילת קיומה של מדינת ישראל (ואולי גם של ממלכת ירדן). סעיף זה לא שונה עד היום. בעקבות חתימת הסכמי אוסלו נמסר לישראל מכתב מעורפל המציין שהסעיפים הנוגדים את הסכמי השלום אינם עוד בתוקף, אבל האמנה עצמה מעולם לא נוסחה מחדש. מכאן נובעת התחושה הישראלית שהפלשתינים מדברים על הקמת מדינה ביהודה שומרון ועזה, אך כוונתם האמיתית היא כי בתום התהליך תוגשם האמנה הפלשתינית ככתבה וכלשונה.

• ערפאת, ובעקבותיו ראשי אש"ף, טעו טעות אסטרטגית כאשר הציבו דרישה אולטימטיבית שירושלים תהיה בירת המדינה הפלשתינית, ובכך פגעו ביהודים רבים אשר למרות רצונם להגיע להסדר שלום עם הערבים, הם אינם מוכנים לוותר על ציון, ציפור נפשו של העם היהודי אשר אליה התפלל במשך 1900 שנות גלות. הדרישה לקבל את ירושלים היא חדשה יחסית, שכן האמנה הפלשתינית - הן בנוסח של 1964 ןהן בזה של 1968 - אינה מזכירה את ירושלים כלל. מעניין שגם אמנת חמאס שנוסחה בשנת 1988 אינה מציגה את ירושלים כבירת פלשתין. לדרישה הפלשתינית בירושלים אין שום בסיס היסטורי, שכן עיר זו מעולם לא הייתה בירתה של מדינה או מחוז איסלאמי. בירתו של "ג'ונד פלשתין", "מחוז פלשתין" לאחר הכיבוש האיסלאמי בשנת 637 לסה"נ, הייתה רמלה. ורק לשם ההשוואה: בתנ"ך היהודי ירושלים מוזכרת מאות פעמים, ואילו בקוראן האיסלאמי - אפילו לא פעם אחת. גם העם היהודי ובני ישראל מופיעים בקוראן מאות פעמים, ואילו העם הפלשתיני - אפילו לא פעם אחת. הדרישה הפלשתינית חסרת הבסיס לגבי ירושלים גרמה למיליוני נוצרים להעניק לישראל תמיכה בלתי מסוייגת.

• הטרור הפלשתיני שהשתולל בארץ בעיקר מאז שפרצה האינתיפאדה השנייה בסוף ספטמבר 2000, לא עורר תשומת לב עולמית עד פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 בארה"ב. רק מאז אירועים אלה החל העולם להבין טוב יותר את הטרור שישראל מתמודדת עמו, כי הם סיפקו לעולם נקודת ייחוס מוחשית להבנת הבעיה כאן. אז נפלה ההחלטה להכריז על חמאס, כמו אל-קאעידה, כארגון טרור ולהטיל חרם על כל בנק וארגון שיעביר אליו כספים. הפלשתינים, וערפאת בראשם, לא הבינו כי המשך הטרור אחרי ה-11 בספטמבר 2001 שיחק לרעתם והקל על ישראל להציג אותם כטרוריסטים, אשר עד היום מעיבה על התדמית העולמית שלהם, לפחות במה שנוגע לחמאס.

• מאז שפרץ "האביב הערבי" ב-2011, שכח העולם הערבי את הבעיה הפלשתינית, כי האירועים בתוניסיה, מצרים, לוב, תימן וסוריה, כבשו את המסכים ואת העיתונים. העולם הערבי היפנה את גבו לפלשתינים ולבעייתם, והוריד אותם מסדר היום הציבורי. האירועים המתגלגלים במצרים ובסוריה השולטים בתקשורת הערבית דוחפים שוב את אנשי אש"ף לבקש הכרה בהם כמדינה מחבריהם במסדרונות הבינלאומיים שבהם חסרה הבנה מינימאלית לתרבות המזרח התיכון ולבעיות שזו גורמת ליצירים המודרניים ובלתי לגיטימיים הקרויים "מדינות". יש בעולם, ופה ושם גם אצלנו, תקווה שאם רק יקבלו הפלשתינים מדינה, הם יקבלו את ישראל כמדינה לגיטימית בעלת זכות קיום בשלום ובביטחון, חמאס ישב יחד עם אש"ף סביב למדורה אחת והם ישירו בהרמוניה את ההמנון הפלשתיני, ובני חברון ישאו את בנות שכם לנשים. אף אחד, ועייפי הנפש בישראל בכלל זה, אינו מוכן להתמודד עם השאלה: מה יעשה העולם כשמדינה פלשתינית בעלת רצף טרוריסטי ביהודה ושומרון תהפוך למדינת חמאס?

המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא שהפרויקט הלאומי הפלשתיני, שאמור היה ליצור עם פלשתיני ועל בסיסו להקים מדינה פלשתינית, נכשל כישלון גמור, ולכן על ישראל והעולם לחפש פתרון אחר, דוגמת פתרון שמונה המדינות שהוצע מעל במה זו בעבר, והמתבסס על הקמת שמונה ערי מדינה ערביות: אחת בעזה שכבר קיימת כמעט חמש שנים, ועוד שבע בכל אחת מהערים הערביות ביהודה ושומרון: ג'נין, שכם, טולכרם, קלקיליה, רמאללה, יריחו והחלק הערבי של חברון. על ישראל להישאר לנצח במרחב הכפרי כדי לוודא שגבעות יהודה ושומרון לא יהפכו לגבעות חמאס. על ישראל להציע אזרחות ישראלית לכפריים כמו לתושבי ירושלים הערביים, המעדיפים - על-פי סקרי דעת קהל רבים - לחיות תחת השלטון הישראלי מאשר תחת כל שלטון ערבי. על העולם להתעורר, לקלוט את המציאות, לקרוא את סורת "אלפאתיחה" - הפרק הראשון של הקוראן, המקביל ל"קדיש" היהודי ול"רקוויאם" הנוצרי - ולשלוח את מושחתי תוניס חזרה למקום שממנו הובאו על-ידי יצחק רבין ושמעון פרס, שהולכו שולל על-ידי עמיתם לפרס נובל לשלום - גדול המרצחים ואלוף השקרנים, יאסר ערפאת. הם חשבו שהוא יטפל עבורם בחמאס "בלי בג"ץ ובלי בצלם", והתוצאה הייתה שחמאס טיפל באש"ף בעזה ביוני 2007, ובנו, בשדרות, באשקלון ובעוטף עזה, אומנם "בלי בג"ץ ובלי בצלם", אבל עם גולדסטון וההטיה הקבועה של האו"ם והעולם. פירוק הרשות הפלשתינית לשמונה מדינות-ערים הוא תנאי לקיומה ושגשוגה של מדינת ישראל, ולכן על ישראל והעולם לקבל בברכה את איומי ההתפטרות של אבו-מאזן.