אנו מציינים היום 67 שנה לשואה.
היום, עשרות שנים אחרי, אנחנו כבר לא חיים בפחד מתמיד. יש לנו מדינה חזקה, עם צבא חזק, אך אין זה אומר שאנחנו יכולים, ומותר לנו להירדם בשמירה.
האנטישמיות שהביאה לפני שנים לניסיון להשמדת העם היהודי לא נעלמה. לא עובר חודש בלי אירוע אנטישמי המתרחש במקום כלשהו בעולם, וגם בגבולותינו לא חסרים מנהיגים שהיו מעדיפים שלא נהיה כאן.
לכן, עלינו לשמר את זכרון השואה. עלינו להכיר בסכנות האורבות לנו סביבנו, ולשמר את היכולת שלנו להגן על עצמנו, כי בבוא היום, לא יהיה מי שיעשה זאת עבורנו.
לזכור את המורדים
כשמזכירים את השואה, נהוג להזכיר את זכרם של כל אותם אלו שנרצחו בידי הנאצים. שימור הזיכרון הזה הוא קריטי להמשך קיומה של מדינת ישראל ואל לנו להזניח אותו, לתת לו לדעוך, או לתת לאנטישמיות הגוברת בעולם להיות עוגן להכחשתו.
כשאנו מזכירים את השואה, עלינו לזכור גם את המורדים. המורדים שהתאחדו לקבוצות שמטרתן לדחות בכל מחיר את ניסיונם של הנאצים להפריד, לבודד, לייאש ולרצוח את בני עמנו. אותם אנשים אמיצים שנלחמו באויב שכוחו עלה על כוחם בכל מובן אפשרי.
במותם ציוו לנו את החיים, ועלינו להמשיך בדרכם. עלינו להתמסר לרעיון בעקבותיו הלכו, ולהתנגד בכל תוקף לאלו המנסים להמשיך בדרכם של אותם אויבים ארורים.
אנשים נוטים לכנות את הנאצים חיות. לצערנו, עלינו להכיר בכך שהנאצים היו בני אנוש, כי אם נייחס את המעשה הנורא שעשו לעובדת היותם חיות, נוכל לטעות לרגע ולהאמין שבני אדם אינם מסוגלים לבצע מעשה כזה, ומחשבה כזו - אסורה, כי היא עלולה לגרום לנו לשאננות שתעמיד אותנו שוב מול סכנות כאלו ואחרות.
השואה התרחשה פה, בעולם שלנו, העולם שאנו חיים בו היום. עלינו להכיר בכך כדי שאסון כזה לא יפקוד אותנו שוב.
