משחרב בית מקדשנו וגלינו מארצנו ונפוצנו בין אומות העולם הגדולות והקטנות בארבע קצוות הארץ, הפכה רומא למטאפורה של עוצמה ארצית שאין לה סכרים. היא הייתה לסוכנת הכיבוש כהשקפת עולם והיוהרה שאינה יראה לא אלוהים ולא אדם, ומלכותה המתריסה הייתה גדולה שבעה מונים ממלכותה בגבולותיה ובמחוזות פלישותיה.
האסון הבלתי משוער שהמיטה על ישראל, היה לקנה-המידה של מפות אדנותה בעולם. החורבן מדד את המחריב והעניק לו ממדים קוסמיים. "אלמלא גלגל חמה, נשמע קול המונה של רומי, ואלמלא קול המונה של רומי נשמע קול גלגל חמה", אומרים חכמים במסכת יומא, דף כ', עמוד ב'. קול כל כוכבי השמיים ממסילתם מחריש את קול המונה של רומי על הארץ וקולה שלה מחריש הקולות בשמיים.
כוח היצירה וכוח ההרס מנטרלים זה את זה. הפסוק "כֹּה אָמַר ה', הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי" [ישעיהו ס', א'] מתהפך בקרבו, כאשר בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי חרב, מתערערים יסודות עולם ומזדעזעים והֲדֹם רַגְלָי על הארץ תובע לעצמו מעמד של הכיסא שבשמיים.
הדים המזכירים את הסוף
שבר החורבן כבד הרבה יותר ממשקל כל האבנים שהיו בכותלי בניינו. הבית היה בנוי לתלפיות בירושלים, החורבן בנוי על גבעות עולם. "שלש קולות הולכין מסוף העולם ועד סופו", מוסיפים חכמים באותה גמרא, "ואלו הן: קול גלגל חמה, ו
קול המונה של רומי, וקול נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף. ויש אומרים: אף לידה".
אין חרישי יותר מן המוות. אין דממה שלמה יותר מן הדממה המולכת בהרף העין בו נפרדת הנשמה מן האדם החוזר לאדמה. הדממה הזאת הולכת מסוף העולם ועד סופו. הקץ זועק בתוך הדומייה ומאיית אותיות מ.ו.ו.ת בכל מה שנולד ותינוק בוכה את נשימת חייו הראשונה, כי בה מתחילה הספירה הנוראה לאחור. קול המונה של רומי המחרבת, משתבר להדים המזכירים כולם את הסוף.
מי שראה שואה, מי שחווה מה אומרות לו עיניו של מי ששרד אותה אף על-פי שהוא עצמו לא ראה אימתה, שומע את שברי ההדים שעושה קול המונה של המחרבת. הם ממלאים את החלל. "וכבר היה רבי גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו
קול המונה של רומי ברחוק מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין, ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו שמשתחווים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים - יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלוהינו שרוף באש - ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה" [מכות כ"ד, עמוד א']. ארבעה מתוך חמישה תנאי דור החורבן רואים בהווה את שליטו של הזמן.
המרחק בין ירושלים החרבה לבין רומי המחריבה, בין מודדים אותו במילין, בין מודדים אותו בזמנים, הוא חסר משמעות. שואת החורבן מתפשטת והולכת הן מן הרגע בו שרפה את הדום רגלי אלוהינו לתוך שנים ויובלות, והן מן המקום בו ירדה לשרוף אל כל העולם כולו. אין לה תשובה אלא דמעה. ארבעה מתוך חמישה בוכים. אחד צוחק. הוא משליט את העתיד על ההווה. הוא מחזיר את הצדק למקומו הטבעי, ללב הרציונל האלוהי. הוא מאמין. קול המונה של רומי הוא לא לעולם. מי יודע למדוד מה עצום יותר, מלח הדמעה או מאורו של "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ..."? [תהלים קכ"ו, ב']. דמעה היא שיעבוד מלכויות. שְׂחוֹק פִּינוּ הוא ימות המשיח.
"ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה"
אך מי העז בימי המונה של רומי להיות כְּחֹלְמִים את חלום שִׁיבַת צִיּוֹן? הריאליה בכתה והיא הייתה ארבעה מתוך חמישה, רוב מוחלט. האגדה, רק חומש, העזה. היא הבינה כי במציאות של המונה של רומי, יש רק שני מבואות אפשריים, או הייאוש או התקווה.
היא מספרת במסכת סנהדרין, דף צ"ח, עמוד א', כי רבי יהושוע בן לוי ראה את אליהו הנביא חולף על פתחה של מערת רבי שמעון בר יוחאי. רומי מלכה בעולם. יש שראו את השעבוד ואת המוות. רבי יהושוע ראה את אליהו הנביא. הוא שאל אותו "אימתי יבוא המשיח?". "שאל אותו, לא אותי", השיב לו אליהו. "היכן הוא יושב", שאל הרבי. "בפתחה של רומי", הפתיע אותו אליהו, "יתיב ביני עניי סובלי חלאים", הוא יושב בין העניים הנגועים בצרעת, בשרו פצוע כבשרם, ובמה הוא ניכר? בכך שהם מסירים כל תחבושותיהם תחילה וחובשים כל פצעיהם מחדש לאחר מכן, והוא מסיר תחבושת נגועה אחת ומיד חובש עצמו בתחבושת מרפא אחרת, שמא ייקרא פתע לבוא ולגאול את העולם מהמונה של רומי וחבישת כל הפצעים הגלויים כולם תעכב את בואו. הלך רבי יהושוע בן לוי לשערי רומי ומצאו למשיח ואמר לו: "שלום עליך רבי ומורי!". "אמר ליה: שלום עליך בר ליואי". "אמר ליה: לאימת אתי מר?" (מתי תבוא, אדוני המשיח?). "אמר ליה: היום"! שב הרבי אל אליהו וזה שאלו "מה אמר לך המשיח?". "מה אמר לי? הוא שיקר לי. אמר שהוא בא היום, חלף היום והוא לא בא". "הוא לא שיקר לך", אמר לו אליהו. "פסוק מתהלים אמר לך 'כי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ
הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ' [תהלים צ"ה, ז'], אומנם הַיּוֹם אך רק בתנאי, רק אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ"!
כשם שרומי הייתה למטאפורה, כך הייתה גם עדת המצורעים בשערי רומי ובתוכם המשיח, למטאפורה. הם מוכים, אבל הם לא מיואשים. הם חובשים. הם מתרפאים בכל כוחם. מתוך מכתם הם מאמינים ברפואתם גם אם היא מאחרת לבוא. והוא, המשיח עצמו בתוכם, נבדל מהם רק באחת. הוא יודע כי מה שיכריע את קול המונה של רומי הוא "אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ", כי מה שיקנה שוב חירות וחופש ובניין בארץ, הוא שבניה ימליכו שוב את הצדק האלוהי עליה, ואז, היום, מיד, בו ברגע, יגווע קול המונה של רומי בארץ, ולא יישמע בה אלא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה.