מטחי המידע הנורים מן המסך אינם מבחינים בין צופה לצופה. בלוח המטרות יש זקן ויש טף ואם כי כולם סופגים את המטחים יחד, הם חווים ומטמיעים אותם, הבוגרים לבדם, והילדים על-פי יכולותיהם ועל-פי דרכם לבדם. בבית הספר אין המורים מספיקים ללמד אותם דבר דבור על אופניו, על-פי הלשון היפה להם, על-פי התייחסות קטעי דברים עיתיים לתמונה שלמה, עד שבאה תקשורת ההמונים וחודרת גם לפנים בתיהם וחושפת אותם להצגת דברים השווים כביכול לכל נפש, והם אינם יכולים להיות שווים, ומאלצת אותם להסדיר דברים שאינם נהירים להם ואינם מוסברים דיים, והם, המסרבים על-פי דרכי טבעו של כל אדם להיות מבולבלים, מוצאים עצמם מסדירים בתוכם דברים שראו או דברים ששמעו על-פי עיקרי עולמם האישי שלהם.
"ההיטלר הוא שהורג"
הנה קטע משיחה בין נכדתי לבין אמה. שידורי יום השואה שראתה משאירים אותה מוטרדת ומפוחדת. יש עולם בו יש יהודים נרצחים ויש לא-יהודים רוצחים. היא יהודייה. אם כי לא ברור לה אכן איך יכול להיות ברור לה, מה הוא ומי הוא יהודי חוץ מכל היהודים שהיא חיה בתוכם בביתה, בבית הספר שלה, ברחוב, בחנויות ובקניונים, בהרי הארץ בה היא מטיילת. אין לה כל יכולת להבין שהיא, בני משפחתה, בני עירה וכל מי שהיא ראתה מעודה בנופי חייה, שייכים למין של אנשים שהטלוויזיה אומרת עליהם שהמיתו אותם מפני שהם יהודים. לא ברור לה, איך יכול שיהיה ברור, אם יהודי הוא מי שמדבר עברית ושמי שאינו מדבר עברית אינו יהודי, שיהודי הוא מי שחי בארץ ושמי שאינו חי בארץ הוא לא יהודי.
היא מגלה שגם האנשים שאינם דומים לא במראה שלהם, ולא בלבושם ולא בשפתם ולא בשחור-לבן בו הם נראים בסרטי התמול מן המרקע, נרדפים ומוכים ואוחזי מזוודות קטנות ומרימים מובסים ידיהם אל-על מול לועי כלי נשק אפלים, הם יהודים. אם הם יהודים גם היא יהודייה. אבל אם היא יהודייה, הם אינם יהודים. אם זה גורלם, גם גורלה היא כגורלם. בלבולה מחריד אותה לא פחות מן המחריד עצמו. היא מפחדת. איך לא. היא שומעת שזה עומד לקרות לה. בארץ. ראש הממשלה אמר שצריכים להיזהר. הנשיא אמר שיש מי שרוצה שוב להרוג. יהודים. זה אומר גם אותה. היא לא יודעת למה. היא לא יודעת מי. היא יודעת שאומרים שמות.
היא אומרת לאמה: "הם אומרים שהשואה מתעקשת לקרות שוב. הם לא יודעים איך למנוע אותה. אני יודעת". "איך?", שואלת האם, "פשוט", היא אומרת, "אם כל האימהות בעולם יחליטו ויישבעו לא לקרוא לילדים שלהן יותר אף פעם 'היטלר' אז לא יכולה להיות שואה. ההיטלר הוא שהורג. ההיטלר הוא מי שרוצה לבוא להרוג שוב". היא שומעת גם שמות אחרים. הם לא נקלטים. היא לא מתאמצת לזכור אותם. הם היטלרים. האימא שלהם לא נזהרה ולא נשבעה וקראה להם היטלר. הם מסתירים זאת. הם קוראים לעצמם כל מיני אחמדים או אחמדמאמים או אחמז'אדים או משהו כזה. רמאים. היטלר.
בקטע השיחה הבא היא מרגיעה את עצמה. היא לא מאמינה כי מספרים לה את כל האמת. היא תחיה. "אני לא מאמינה כי הרוב נהרגו בשואה", היא אומרת. "הרוב חיים. אני רואה". "איך את רואה?", שואלת האם. "אני רואה בטלוויזיה", היא אומרת. "הם מדברים. בלי סוף. מי מדבר? המתים? המתים לא יכולים לדבר. כל-כך הרבה מדברים - סימן שכל-כך הרבה ניצלו". היא מפחדת, אבל כשם שהרוב ניצלו ומדברים - כך גם היא תינצל. היא הרוב...
האג'נדה של אלוהים
מספרים לי הדברים כספר לסבא דברי חוכמה של נכדיו. אני מחייך. כחוק. כמו שראוי לסבא. אבל אני מהרהר ביני לביני אם לא הגיעה העת למינונים נכונים של תקווה לתוך מטחי האימה המיתרגמת בלב ילדינו לחרדה ולייאוש ולהתרקבנות הסותרת הוויית ילדותם. מינונים. התקשורת אינה יכולה למנוע את מסע ההפחדה. הוא עובדה. הוא קיים. הוא חלק מן ההוויה. היא לא יכולה לא לדווח. היא לא יכולה לסכור עצמה מהיות גם לבמה שלו. היא גם מנוצלת. היא יודעת. אין מנוס. אי-אפשר לרחוץ את המציאות ולהלבישה מחלצות. יש ילדים. הם חיים בארגזי החול. לא בקופסאות אתרוגים.
ואף על-פי כן - ההגינות והאחריות מחייבות מינון. מחייבות לדעת כי יש ילדים. מחייבות להבין כי אם שידורי השואה שהייתה הופכים לשידורים שתכליתם למנוע את השואה המאיימת כבר לשוב ולבוא, או אז לא מאפשרים לילדים, ולא רק לילדים, לרדת לסוף משמעות האסון שהיה ומציפים אותם בחרדה לשואה שבדרך. זאת לא אמת. ישראל היא ארץ של תקווה גדולה שהתגשמה. ילדים ראויים למצוא בה כרי דשא של אמונה במלכות הטוב והתקווה בעולמם, לא רק ביערות האימה המתרגשת לבוא. מינון. יש איומים. יש הכרח שילדינו ידעו כי על החירות נכונים אבותיהם ויהיו נכונים גם הם להילחם. אבל הם רשאים לדעת כי זאת לא האג'נדה של האלוהים. זה הכורח שלא יגונה. האג'נדה שלו היא הבשורה כי הטובה תגבר על הרעה, כי היא העתיד.
חיכיתי ליום הזיכרון לשואה שיתום ויינעל עד שסיפרתי מה אמרה נכדה אחת מכל נכדותינו. אולי, אולי, בזכותה נקשיב.