מקום בו בעלי תשובה עומדים

אני חייבת לציין, כי מזמן, כתבה בעיתונות לא עוררה בי התרגשות אמיתית כמו כתבתו של גידי וייץ ממוסף סוף השבוע האחרון של 'הארץ', "בעתיד המאד לא רחוק יכניסו אנשים לכלא על דברים שאני עשיתי", כתבה אשר פורשת את המונולוג של עו"ד אלדד יניב, מי שהיה סדרן מרכזי בתעשיית השחיתות ובאוסמוזה המושחתת של ההון-שלטון; לאורך כל הכתבה, מודה יניב בכשליו הקודמים, כמפרק מרכזי, גם אם לא רשמי, של קשרי ההון-שלטון, מעין נקודת חיבור פעלתנית ואשמה; מהכתבה נדף ניחוח אחר, שהפעם האחרונה שנתקלתי בו היה בספר קלאסי של ויקטור הוגו מן המאה ה-19, שבו אדון בהמשך רשומה זו; כן, כמו יניב, לא מעט ידוענים יצאו לתקשורת במונולוג של "לידה רוחנית/פוליטית/אחרת" מחדש, אבל זה לא נשמע אמיתי, לא אז. יש משהו במונולוג המתקן של יניב שנשמע אמיתי. הוא מודה בכשלים ולא מגלגל אחריות למקום אחר. הודאתו בכשלים אינה עמומה וכללית, כמו נועדה לרצות ציבור עלום של קוראים אשר ישרתו אינטרס זה או אחר שלו בעתיד - עצם ההתנצלות הקונקרטית, והספציפית, תוך פירוט עוולות שעולל (לדוגמה לג'קי אדרי) - בתקופת היותו חלפן התמורות בין ההון לשלטון, ברמת פירוט מניחה את הדעת, היא המבחינה בין התנצלות מניפולטיבית, מתקרבנת (מהסוג של קוזק נגזל - 'עשו לי, לקחו לי'), שלא נועדה אלא להרוויח נקודות זכות תקשורתיות, שאינה אלא קרדום לחפור בו, לבין התנצלות אמיתית. מה עושה אותה כזו? "הכל בראש שלהם" ראשית, פירוט השיטות, ומתן הצצה לקורא בקשרי ההון-שלטון, באופן שהקורא יוכל להבין שקונספירציות אינן רק ב"ראשו", הן קיימות! יניב תיאר קורטוב מהן, בכנות ראויה לציון (עם תקווה להמשך). אחת מהשיטות הפסיכולוגיות הבזויות של עסקני השחיתות היא לסמן את הטוענים כנגד השחיתות כ"משוגעים", "מדמיינים", או "הכל בראש שלהם". ההודאה הקונקרטית בקיומה של השחיתות, עם ירידה לפרטים, הופכת את המונולוג בכתבה לבעל ערך תיקוני. שנית, יניב מודה באחת העוולות הגדולות שמייצרת השיטה האדברסרית, שבמסגרתה פועלים אלפי עורכי דין בישראל - חזירות אדברסרית והתבהמות כלפי הזולת במכתבי איום נקמניים, קטנוניים ואלימים להחריד, ההופכים את המשפט, שנועד לעשות צדק, לחרב פיפיות ולכלי אלימות הגרוע מאלימותם של בריוני שכונות וגובי חסות בערים מוכות פשע - משרדי עורכי דין רבים, לדוגמה בתחום ההוצאה לפועל, או כאלו המשרתים חברות ביטוח, או אנשי הון ושלטון, עושים שימוש נלוז, מחריד, קטנוני, נקמני, אכזרי - אך עטוף בשפה קרתנית, קרה ונקייה - במכתבי איום משפטיים. מדובר בשיטה שבה משתמשים מאות עורכי דין העובדים בשירות חברות ביטוח או מנגנוני גבייה, או טייקונים למיניהם - כדי להלך אימים על אזרחים קטנים, בין אם בגין "חוב" מנופח לחברת סלולר זו או אחרת, בין אם כדי להשתיק ביקורת על איש ציבור (איום סרק בתביעת דיבה, או הגשת תביעת דיבה בפועל), ובין אם בקעקוע מרושע, אך מעוגן היטב בשפה משפטית אכזרית, של תביעה צודקת לחברת ביטוח. הדבר הזה שעשה אלדד יניב לג'קי אדרי, והתנצל עליו - שימוש לרעה בהליכי משפט, נעשה באופן יומיומי כשגרת עבודה במסגרת שגרת עבודתם היומית של משרדי עורכי דין בשירות מנגנונים כוחניים, מניפולטיביים וביורוקרטים, אשר מנפיקים ב'סרט נע' מכתבי איום, ונוקטים הליכים כשיטה. טוב יעשה יניב אם יוביל לחשיפה מן השורש של השיטה האדברסרית, במסגרתה השפה המשפטית הופכת לאגרוף ברזל אלים, והפניה לבית המשפט - באופן סדרתי, מצד תאגידים גדולים כנגד אזרחים קטנים - הופכת לבריונות החדשה. העניין הזה עוד חייב, מוכרח, להיחשף עד השורש. שלישית, יניב הגיב באופן ראוי לשמו להאשמות שהוטחו בו. אני מכירה המון אחרים, בפוליטיקה וגם מסביב, שתגובתם לאישומים מהסוג שהוטחו ביניב כוללים תמהיל מעורר רחמים ופתטי, של התגוננות, צדקנות, והטלת דופי במתלונן. למעשה, לא מזמן הייתי עדה לפרסה כזו. גוף ידוע למען נפגעות תקיפה מינית עולל עוול נוראי לנפגעת אונס, וסירב לקבלה לטיפול נפשי שמיועד לקורבנות אונס, מטעמים שרירותיים ולא ברורים. הנפגעת פנתה לדמויות ידועות בתנועה הפמיניסטית בבקשת עזרה. באופן אבסורדי, אך מוכר היטב מאופן התנהלותם של גופים מקורנפים, טענותיה הצודקות, שנבעו מכאב, כמו גם בקשת העזרה שלה, נתפשו אצל מספר דמויות בכירות בספירה "למען נשים" בישראל, כ"כפיות טובה", כ"אונס" (כך!) של גופי הסיוע לעזור לה ("אינך יכולה לאנוס את מקורבי המרכזים האלו לצאת נגדם") - וכמעשה תובענות שלא ייעשה - ואילו בתגובה של יניב כלפי מי שהטיח בו אישומים חריפים היה משהו מרענן, חדש (אך משהו שהיה צריך להיות מזמן): הוא נתן לגיטימציה למתלונן, הוא לא ניסה לתקוף את המתלוננים נגדו על תלונתם, הוא לא חשב על הנוחות שלו ("להצטייר טוב"), ועל הדימוי שלו, הבין שבסליחה אחת מהשפה לחוץ לא פותרים הכל, ושהתנצלות אמיתית נחוצה. ושהנפגע לשעבר אינו חייב לקבל את ההתנצלות שלך, שההתנצלות אינה מכר-חליפין שב"תמורה" לה מקבלים מחילה מהקורבן, כי הקורבן אדון לעצמו ואינו חייב למחול. היה משהו ראוי באופן שבו הקשיב יניב למי שהטיחו בו אישומים, בלא שום התגוננות מתקרבנת. "מבלי להודות באשמה" לצערי הרב, במקרה שהייתי עדה לו בחודשים האחרונים, ארגון "למען נשים נפגעות אונס" עיוול כלפי צעירה, קורבן לאונס אכזרי בעבר, שביקשה בהווה את הסיוע - שאותו ארגון מקבל מימון ממשלתי כדי לספק לה ולשכמותה, סירב לספק לה מטעם שרירותי, וכאשר היא הביעה את מחאתה, מחאה זו הושתקה כ"חבלה בעבודת הקודש של ארגונים מסוג זה". המקרה הזה הראה לי יותר מכל כי דפוסי פעולה היררכיים וכוחניים אינם ייחודיים דווקא ל"חברה הגברית" או ה"הנשלטת" בידי גברים ושנשים מאמצות אותה בחיבוק דוב חם תוך שהן תוקעות לעצמן גול עצמי ברגל. המפנה שאלדד יניב עשה כאן היה מפנה שורשי יותר, תרבותי, עמוק, בקודים הכי בסיסיים של השיח. ראשית, כפי שציינתי לעיל, הודאתו באשמה לא הייתה מתקרבנת. הוא לא גלגל אחריות לאחרים אלא נטל אותה. הודאתו באשמה לוותה בפירוט ראוי לציון של העוולות שביצע (זו פעולה ראויה לציון בדומה לזו של 'שוברים שתיקה', לדוגמה). לא התנצלות מהשפה לחוץ, כמו שגופים רבים מקיימים בעצת יחצ"נים. שנית, הוא העניק אוזן קשבת למי שעיוול כלפיו בעבר, וזהו מעשה חשוב ומתקן, בבחינת "מקום בו בעלי תשובה עומדים...". התרבות הקפיטליסטית שלנו כרוכה בסגנון שפה והתנהגות שבו לא רואים את הזולת, אלא מעבר לחור של הגרוש התועלתני. בתרבות קפיטליסטית הזולת הוא כלי למימוש מטרות, אובייקט ולא סובייקט. כשמעוללים לו עוול לא טורחים להתנצל, כי מראש הוא היה אמצעי להשגת מטרה. וכשמתנצלים, זה מן השפה לחוץ, לצורך השגת מטרה אחרת. הקשבת המעוול של אתמול לנפגע של היום היא דבר נדיר במחוזותינו, נטע זר תרבותי. כשמוטחת בפני אדם אשמה, הוא ממהר להטיל דופי במאשים, למסך את ההאשמה עם סיסמאות פסיביות אגרסיביות שכמו נלקחו מקמפיין של שרי אריסון מזן של "השלום מתחיל בתוכי" (דוגמה להתנצלות מצוצה מהאצבע כלפי מפוטרי בנק הפועלים, במסגרתה, קמפיין הרוחניות בגרוש היה דרך למסך את הטענות הצודקות של העובדים, שאינם מסוגלים ללכת עם ה"שלום שמתחיל בתוכה של אריסון" למכולת, כי בדיוק הרגע פיטרו אותם מהבנק), או להסתפק בהתנצלות קרתנית ולקונית על "האופן שבו הזולת מרגיש", וזאת "מבלי להודות באשמה".