בנוסחתה הייחודית של ברכת "שהחיינו" לעצמאות ישראל צפון, בעצם, ההבדל העמוק שבין קיומו ההיסטורי של העם היהודי לבין זה של עמים עתיקים אחרים, המתקיימים אלפי שנים כמותו. אחרי ככלות הכל, עמים עתיקים עשויים לשרוד, אם בדרך של התבדלות ואם בדרך של התאחדות, אבל בהבדל משמעותי ביניהן: בעוד שאת הדרך הראשונה מאפיינת הדריכה במקום - הרי שאת הדרך השנייה מאפיין דווקא השינוי המהותי.
העמים שאימצו לעצמם את הדרך הראשונה נותרים קפואים במעגל החיים שהתוו להם אבותיהם מדורי דורות. הם בורחים מן הרוחות החדשות המנשבות בעולם הגדול ומצמצמים את עצמם בדלת האמות של הלכות-חייהם, מנהגיהם ותרבותם העתיקה. הם מתבדלים, מתבודדים ומסתגרים כבחבית-מגופה, שלא נכנס בה אוויר מן החוץ. בדרך זו נהגו ללכת עמים עתיקים שהתבדלו מעמי התרבות העולמית. הם נותרו קפואים על מדרגת התרבות שעליה ניצבו מימי-נעריהם - בחינת "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".
גורל אחר זומן לעם ישראל. סוד קיומו נעוץ בתרבותו העתיקה, שאותה ירש ממסורת-אבות. היא זו שציינה את אופיו המיוחד, כפי שהיטיב להגדיר אותה רבנו סעדיה גאון: "אין אומתנו אומה אלא בתורתה" אלא שיחד עם זה גם התקדם עם ישראל בתרבותו וסיגל לעצמו את כל הסגולות הטובות של ענפי המדע והחיים של כל הזמנים, מבלי לגרום בכך כל נזק לתרבותו העצמית. הכל בזכותם של חיי-גלות ארוכים, שגזרו עליו בהכרח גזירה של טמיעה והתבוללות.
מזיגה בין בית ראשון ובית שני
אחרי ככלות הכל, הגלות עצמה, של חיים בסביבה זרה, היא התבוללות שלא מדעת, אם להסתמך על ההלכה הפסוקה ש"בגויים אין תורה". למען הגילוי הנאות יש, אומנם, להודות שעם ישראל אימץ לעצמו מספר אמונות זרות וערכי-תרבות זרים מן העמים העתיקים - כפרס, יוון ורומי בימי בית שני, ומן העמים האירופיים בשנות המאות האחרונות; אלא שעל-אף כל הבליעות הזרות שבלע - עלה בידיו לשמר את צורת ההווי הלאומי המקורי שלו. בסופו של דבר הספיק עם ישראל לעכל את החומרים הזרים ולהופכם לחלבו ודמו, עד שנעשו חלק מעצמותיו, בלא שנודע כי באו בכלל אל קרבו.
והרי זוהי אחת מן הסגולות הלאומיות שלנו: לעכל חומרים שונים המושפעים ובאים מן החוץ, שנקלטים בסופו של דבר לגופה של אומתנו; לעבדם עיבוד לאומי, לקלוט ככל שניתן את התוך ולפלוט ממנו את הפסולת הזרה לרוחנו. ובהתחשב בכך שכלי העיכול שלנו איתנים למדי - הרי שאנחנו מסוגלים לשמר את הקניינים הרוחניים של מסורת-אבות, מבלי להתבודד ולהתבדל מן הסביבה הזרה. ובהתאם להתפתחותה של התרבות העולמית גם עולה בידינו להתקדם, בד-בבד, באורח מתמיד.
הרעיון הזה בא לידי ביטוי בברכת "שהחיינו", שאותה ניסחו לנו חז"ל: הננו, אומנם, עם עתיק, שזכה לחיים ארוכים, אלא שלאריכות הימים זכינו לא תודות לעמידה ולקיפאון בלבד, וגם לא תודות להתקדמות דווקא, אלא תודות לעירובם של שני הכוחות כאחד.
ה"שהחיינו" שזכינו לו הוא לכן כפול ומכופל, הן בזכות שמירת הקיים והן בזכות העובדה שאין אנו קופאים על עמדתנו הקדומה. פשוט שועטים במרץ קדימה ומתיישרים עם ההתפתחות העולמית. זהו הסוד לברכתנו המיוחדת, שרק אנחנו הם אלה שזכינו לה.
בעוד שבית ראשון העמיד נביאים שלימדו אותנו את מוסר החיים, הרי שבית שני העמיד חכמים וסופרים, שהשכילו אותנו בחוקי הקיים. ומה יבוא עכשיו ללמדנו בית שלישי? מצופה ממנו שיעמיד מחוקקים ואנשי מדינה, שילמדונו את החוקים המוסריים של הנהגת המדינה ואת דרך החיים שלה, הנשענת על יסודותיה של התרבות הלאומית. הבית השלישי יהיה, על כן, מזיגה שבין בית ראשון ושני.