סיפור המהלך המבריק שחילץ את קדימה מיום הדין של ה-4 בספטמבר, הוא גם סיפור נפילתה של הנסיכה לבית לבני, והוא גם סיפורה של מי שהייתה אולי האויבת המרה ביותר של לבני:
יוליה שמאלוב-ברקוביץ'. לא שלשכת הגזית של הנסיכה לא סימנה גם מטרות אחרות. בימי הזוהר של נסיכוּת ליבנשטיין סיפרו מקורות בקדימה על לכלוכים שיטתיים גם כנגד מוֹפָז (האירני), אפללוֹ (המרוקאי), ותִירוֹש (מקדמֶת הזמר המזרחי).
ובכל זאת, אין הפכים מנוגדים יותר מלבני ומשמאלוב-ברקוביץ': האחת שניצבה במקום ה-1 ברשימת קדימה לכנסת, וזו שניצבה לעומתה במקום ה-29, האחד אחרי האחרון. זו עם השם הקצר והקולע, וזו עם השם מרסק השיניים. זו הצברית האשכנזית הרהוטה, וזו העולה הבוכרית מאוזבקיסטן, ששלושים שנה בארץ לא סילקו מפיה את המבטא הכבד. זו הנסיכה, וזו פשוטת-העם. זו המרופדת ביועצי תקשורת מלוקקים, וזו שכל אישה קשת-יום, וכל איש מר-נפש, מוצא אצלה אוזן קשבת.
כמו במחזה שייקספרי, הניגוד בין שתי הנשים לא היה יכול שלא להביא להתנגשות. דמותה של שמאלוב-ברקוביץ' היתה, למן היום הראשון, לצנינים בעיני הנסיכה לבני, והרגיזה את הלבלרים בלשכה הסודית שבארמון ליבנשטיין. טרם הפריימריז, היא דאגה למשל להזמין את נינו אבסדזה להתמודד על משבצת העולים, מתוך תקווה לחבל במועמדותה של שמאלוב-ברקוביץ', כך פועלים נסיכים. תמיד טוב לתת למישהו אחר לעשות את העבודה המלוכלכת. וכשאבסדזה נכשלה, ירקה הנסיכה בפומבי על פשוטת-העם, בהודעה מבזה לעיתונות המגנה את שמאלוב-ברקוביץ'. ואחרי היריקה? איך מעזה פשוטת העם שלא לציית למשמעת הסיעתית בעניין חוק החרם? משפט השדה של שלמה מולה הוא המגף שהוטח בפרצופה של שמאלוב-ברקוביץ'!
אלא, שהנסיכה לבית לבני, שכחה שימי הביניים חלפו. ואי-אפשר פשוט להתיז את ראשה של המתנגדת, כמו שנעשה למשל למרי מלכת הסקוטים. במאה העשרים ואחת, אי-אפשר יותר לרמוס את פשוטי-העם, ואלו לא שוכחים כשיורקים בפניהם. לא מופז, לא אפללו, ולא תירוש שכחו. וגם שמאלוב-ברקוביץ' לא שכחה. בנאום המתוקשר שלה במועצת קדימה אמרה שמאלוב-ברקוביץ' ללבני: "נכשלת. קדימה יכלה להיות מפלגת שלטון והיום את לא מהווה אלטרנטיבה. הגענו למצב שכבר
שלי יחימוביץ' נראית בסקרים כאלטרנטיבה לשלטון". קריאתה של שמאלוב-ברקוביץ' במועצה לפריימריז, תפסה אפילו את מופז בלתי מוכן. אבל, כמו הילד שצעק שהמלך הוא עירום, מהרגע שהאמירה נשמעה, היה ברור לכל שהבלון של לבני מתחיל לאבד אוויר. בזה אחר זה התייצבו ראשי קדימה:
דליה איציק,
מאיר שטרית, ומי לא, אל מול המצלמות והמיקרופונים ודרשו פריימריז.
לבני ניסתה לנהל מלחמת מגן על הארמון. היא הופיעה בתקשורת ובקול מאנפף ונסיכי היא אמרה, כמו מרי אנטאונט: "יהיו פריימריז כשאני אחליט". אבל אין מה לעשות, חומות הבסטיליה נותצו במועצת קדימה ב-15.9.2011, ומכאן, כמעט הכל כבר היה היסטוריה שנכתבה מראש: ב-28.3 מופז נבחר, ובתוך חודש בלבד, הצליח לתפעל את התמרון המבריק שישמר את כוחה של קדימה שנשחק על-ידי לבני לעוד שנה ורבע, ובימים אלו מתארגנת עצומה של אזרחים הקוראת למנות את שמאלוב-ברקוביץ' לשרת הרווחה של ממשלת נתניהו.
צחוק הגורל הוא שדווקא מי בקדימה שלעג והשמיץ והכפיש את שמאלוב-ברקוביץ', את שנלר, ועוד אחרים בהאשמות של בוגדנות, וכוונות לעזוב את המפלגה, הוא בדיוק מי שפועל כעת לגייס שבעה חברי כנסת, כדי לפרוש מקדימה. אבל בפוליטיקה, הצחוק שבאמת קובע, הוא הצחוק האחרון, ונדמה שבמאבק בין פשוטת-העם ואהובתו ובין נסיכת הסחבות - הצוחקת האחרונה היא דווקא שמאלוב-ברקוביץ'.
