אחלאם תמימי הייתה קריינית בערוץ פלשתיני שהוקצה על-ידי ישראל ושודר מהאנטנות הגבוהות ברמאללה שנמסרו לרש"פ בהסכמי אוסלו.
ביום 9 באוגוסט 2001 באה להתחיל בקריירה נוספת כאשר הובילה מחבל מתאבד לירושלים. היא ציידה אותו בחגורות נפץ, הביאה אותו אל קפה "סבארו", תדרכה אותו להיכנס בין המשפחות הסועדות אל המקום ההומה ביותר וביקשה שימתין 15 דקות כדי שתוכל לסגת מהמקום.
כעבור שעה קלה הגיעה לרמאללה, התיישבה באולפן ודיווחה על הפיגוע הנורא שהיא יזמה. תמימי מעולם לא הביעה חרטה על המעשה. כששמעה לראשונה בראיון עיתונאי בכלא שרצחה שמונה ילדים ולא רק שלושה, חייכה חיוך גדול, והמשיכה בתיאור מעשיה.
לאחר שנגזרו עליה עונשי מאסרי עולם על 15 ההרוגים, תמימי הפכה לכוכבת בסרט ישראלי בשם "הביטחוניים". המפיק הסביר לי את האמפתיה שגילה כלפיה בכך שתפקיד הסרט לחולל מהפך בתדמית המחבלים על-מנת שלעת שלום ניתן יהיה לשחררם. הוא לא ציפה כמה מהר תשוחרר תמימי ביחד עם עוד 1,026 מחבלים.
חתונת הדמים
החודש היה "happy ending" מבחינתה של תמימי - וסיפור עצוב מבחינת משפחות הקורבנות. לא רבים יודעים, אבל בעת שמחבלים נמצאים בכלא, מדינת ישראל מאפשרת להם לעתים להתחתן. תמימי התחתנה עם חבר אחר משורות ארגוני הרצח, ניזאר תמימי שמו, שהשתתף ברצח חיים מזרחי הי"ד, תושב בית-אל.
מזרחי נרצח על-ידי אנשים שהיה בעסקי מסחר אתם. הוא היה בידידות כה גדולה עמהם, שכשאחד מהם ביקש להצטלם עם נשקו, הוא הוציא את המחסנית, מסר לו את הנשק וצילם אותו. זו הייתה תמונה אחרונה שצילם מזרחי בחייו. הם תפשוהו בידיו וברגליו ודקרוהו עד שנפח את נשמתו.
ניזאר שוחרר גם הוא בעסקת שליט. אבל השלטונות מנעו את יציאתו בעקבות הרעייה הנאמנה עמה סוכם שתצא לירדן. מה שלא הפריע לו לנסות שוב ושוב את מזלו בבקשות איחוד משפחה. עד שנעתר.
הסיפור הזה לא הגיע אליכם כי מפיקי חדשות ועורכים התעלמו ממנו. ניסינו להסביר להם שזאת פגיעה חמורה ברגשות המשפחות השכולות ובעקרונות המוסר וגם עבירה על חוק נפגעי העברה. הסברנו שמשרד המשפטים אפילו לא הודיע למשפחות ולשכת נתניהו, שהייתה קשובה כל כך לרחשי משפחת שליט והתקשורת, לא הגיבה למכתביו של עו"ד רונלד רוט, אביה של מלכי הי"ד.
אלו התשובות שקיבלנו מעורך חדשות:
נכון שהם רצחו 16 ישראלים, שאינם יכולים להתאחד עם בני משפחותיהם. אבל מה תעזור כבר הנקמה? ולמה עיננו צרה בכך שלאחר שהיו ארוכה בכלא יבנו חיים חדשים? ובכלל הרי הצעד הזה הנו זוטות אחרי שהמחבלים ממילא בחופש.
הלכנו איפה לבקש תשובות אצל הממסד הביטחוני למה שינו עמדתם. התשובה שקיבלנו, שבמצב הנוכחי יותר טוב שיהיה בירדן, כי המנוול החל לגלות ניצנים של חזרה לטרור.
שאלנו, מדוע אם כן לא מחזירים אותו לכלא? הרי בתוך תנאי השחרור של עסקת שליט יצרו מסלולים להחזיר מי שחוזר לטרור לריצוי מלוא עונשו?
התשובה שקיבלנו גילתה עולם ומלואו.
"אתם יודעים איך זה... הרי אנחנו לא יכולים לגלות את המקורות ולעתים לא את הראיות שלנו. הדרך היחידה היא לבקש מעצר מנהלי. הם סיפרו שסביב המחבלים נוצרה מערכת מפותחת של הגנה של עורכי דין, פעילים ואף יחצ"נים. והמעצרים המנהליים משמשים עקב אכילס של מדינת ישראל.
בדיקה נוספת גילתה שהם צודקים. מכללות למשפט בעולם ובישראל מנהלות קליניקות משפטיות ובונות משפטנים מאוד מיומנים רהוטים המהווים צבא של לוחמים לזכויות הפרט למען חשודים בטרור.
אחת מהם, הד"ר שירי קרבס, נחשפה ב"מקור ראשון" לאחר שעשתה מחקר מקיף ותוקפני נגד המעצרים המנהליים. את הסודות המקצועיים היא קיבלה כעוזרת בלשכת נשיאת בית המשפט
דורית ביניש, והביאה אותם כנדוניה בדרכה לקתדרה למשפט בינלאומי באוניברסיטת סנטה קלארה, הממוקמת באגן המכללות השמאלניות בקליפורניה. קרבס גם נמנית -- איך לא? -- על המכון הישראלי לדמוקרטיה.
את סחורתה ומחקריה מכרה קרבס קודם כל בחוץ לארץ, שם הרי המקורות הכספיים הגדולים לקניית סחורה נגד ישראל.
לאחר ששפכה את דמה של מדינת ישראל באותם מקומות, היא מנסה לייבא את הסחורה המקולקלת לארצנו בשפה העברית בניסיון לשכנע את הציבור הישראלי שמעצרים מנהליים מהווים פגיעה חמורה בזכויות האדם ודבר שאינו ראוי.
מי שקורא את המחקר של קרבס מבין באיזו מצוקה תמידית נמצאים אנשי השב"כ במלחמת המוחות נגד המחבלים ותומכיהם. זה גם מה שהביא את שני הרוצחים להאמין במאבקם להתאחד בירדן לחיי משפחה מאושרים. הם כמונו מודעים לכרסום הגובר בכוח עמידתה של ישראל מול גורמי הטרור ומגבלות הכעצמה הישראלית.
הם כמונו ראו איך שביתת הרעב של האסירים מחזירה לאסירים המחבלים את ה"זכויות" הצפייה בערוצי טלוויזיה, עם שני ערוצים בערבית, את הארוחות המשותפות, את הלימודים הגבוהים.
הם כמונו ראו את ממשלת הימין מגלה הבנה לאבו מאזן ולנימוקיו בצורך הנפשי של המשפחות ברש"פ לקבל את גופות יקיריהם הרוצחים. מלשכת רה"מ אף יצאה הודעה המגנה את שמירת הגופות בידי ישראל, יען "ישראל אינה סוחרת בגופות".
הם כמונו חזו בטקס רב רושם מפואר בו הוכרזו הרוצחים כשאהידים רשמיים ע"י הרשות הפלשתינית ומשמרות
כבוד ליוו אותם לקבורה האחרונה כאילו הם חיילים ולא רוצחים. מי שהיה חסר שם היה משמר כבוד צהלי ונציגות של ממשלת ישראל.
משום כך המחבלים האמינו שגם החיים שלהם יהיו טובים יותר אם הם רק יתמידו בדרכם. וכך התמידו במאבק עד ש"שכנעו" את המערכת הישראלית לאפשר להם להתאחד בירדן.
אבל המנוולים נשארו מנוולים ואפילו לא הזמינו את נתניהו לטקס החתונה המחודש למרות שכרה"מ היה צריך להיות השושבין המרכזי בשמחתם.
