מנחם בגין ז"ל, שבניגוד לפוליטיקאים המצויים כיום ידע לקרוא ספרים, מצא עניין בספר שכתבתי לפני מלחמת יום הכיפורים על הביטחון הלאומי של ישראל, בו הצגתי גישה מערכתית למבנה השלטון הדרוש למדינה - להבטחת חוסנה וביטחונה. בהיותי משוכנע אז שהוא צריך להיות ראש הממשלה הבא, התנדבתי ברצון להקדיש שעות לדיונים על התוכנית, בדירתו הצנועה ברח' רוזנבאום בת"א, בהשתתפות ידידי הקרוב, המהנדס עמנואל שנקר, שהיה אז פעיל למען עליית יהודי ברית המועצות.
לאחר שהסכים עם עיקרי התוכנית, ביקש בגין שאכין תמצית של עקרונותיה וזו הועברה על ידו, לאחר שנבחר לראשות הממשלה, לידי "צוות העברת השלטון", שהחבר היחיד בה שידע מה זה ניהול מקצועי היה מנחם סבידור ז"ל. לא עבר זמן רב, וסבידור טלפן להזהיר אותי שוועדת הדילטנטים עיוותה את עיקרי התוכנית, ועליי להזהיר את בגין מהתוצאות הצפויות. לצערנו, בגין אושפז אז באיכילוב ותוכנית הדילטנטים יושמה ללא הפרעה, אם כי, בהמשך, עם גילוי כישלונה, בוטלה לחלוטין. התוכנית שלי הייתה בנויה על שתי אבני יסוד, שבלעדיהן הדמוקרטיה הופכת לקריקטורה, ועם המשבר הראשון - נכנסת לטירוף מערכות הרסני:
- מניעת כהונה בו-זמנית של שר בממשלה ובכנסת, או בארגון ציבורי או עסקי כלשהו.
- קביעת קריטריונים הגיוניים לרישום אזרחי המדינה בפנקס הבוחרים למפלגות ולכנסת.
ברגע ש"וועדת המומחים" של בגין פסחה על אבני-יסוד אלו - נשארנו עם כל חסרונות השיטה שנשמרה עד היום. הפיצוץ הבולט הראשון שלה קרה ב"תרגיל המסריח" של 1990, כשהתברר שאפשר לקנות חברי כנסת על-ידי שדרוגם לתואר שר, כדי שיצביעו בניגוד לעמדות הציבור שבחר בהם, וכך לגרום להחלפת ממשלה ללא בחירות.
כשמהלך זה נכשל, כינה אותו רבין - "התרגיל המסריח", אך כעבור שלוש שנים נזקק לתרגיל כזה בעצמו, בקנה מידה יותר גדול - להעברה בכנסת של החלטות הפוכות לדעות רוב העם, שהכניסו את המדינה לטירוף מערכות של טרור, עם הסוס הטרויאני של אוסלו. גם זה וגם שערוריית גירוש היהודים מחבל עזה והשתלטות החמאס עליו לא יכלו להתרחש לו נשמרה אבן היסוד הראשונה, שהיא חיונית לקיום דמוקרטיה תקנית עם הפרדת רשויות שאינן מתערבבות זו בזו - המחוקקת, המבצעת, והשופטת.
הזנחת אבן-היסוד השנייה יצרה גם היא מצב לא-נורמלי, בו שתי קבוצות מיעוטים קיבלו זכויות פוליטיות בעזרתן הן סוחטות זכויות-יתר אישיות שקיבלו בהיסח הדעת עם הקמת המדינה. מחאת "הפראיירים", המוחים נגד עול שרות המילואים הנופל על ציבור מצטמק והולך, לא הייתה פורצת לו רישום בפנקס הבוחרים היה מותנה במילוי חובת השרות הצבאי או לאומי.
זאת היא נקודת ההתחלה לאכיפת חובת הגיוס, ולא חקיקת עונשים והפעלת כוח לגיוס הסרבנים.
רק מנקודת התחלה זו אפשר לתקן את הנזק, שלב אחר שלב, ובשום פנים לא ב"מכת-חקיקה" אחת, כפי שמנסים למצוא אותה בוויכוח הסרק שבין הליכוד לקדימה.
לעומת זאת, הזנחת אבן-היסוד של הפרדה בין חברוּת בממשלה לחברוּת בכנסת כבר גרמה לטירוף מערכות בלתי-הפיך, החזק יותר מהכוחות שיכלו למנוע אותו, ורק טיפול מערכתי בכלים המתקדמים ביותר במדעי הניהול יוכל להתגבר על מה שעדיין ניתן להציל מטירוף מערכות זה.
בתוכנית הנ"ל, שהמשכתי לעדכן כל פעם כשהתחלפה ממשלה, בוטלה בין היתר, כליל תעסוקה מבצעית של חיילי מילואים, וגיוסם הורשה רק לשתי מטרות: עידכון כושרם הצבאי במספר ימי אימונים בשנה או - גיוס למלחמה אמיתית (בצו 8). לצרכי הביטחון השוטף יספיקו המגויסים שיתווספו מהרפורמה - לשרות חובה או קבע, והם גם יאפשרו את קיצור שרות החובה.
הרפורמה כולה, עם 15 חוקים תחת הכותרת - "חקיקת הגנה לישראל", מצפה לממשלה שתדון בה ברצינות.
גם בימים אלה מדברים על ועדה שתכין ברעש גדול רפורמה שלטונית, ואינני יודע אם יש בה מישהו שהתנסה בתכנון ו/או ניהול מערכתי של ארגונים גדולים. הם עלולים, בהחלט, להביא לאותה תוצאה שקיבלנו מוועדת העברת השלטון של בגין. או אולי זה יהיה תירוץ בשביל לא לעשות כלום?
