לאיינשטיין מיוחסת האמרה הבאה: "יש רק שני דברים אינסופיים: היקום והטיפשות האנושית. לגבי הראשון אני מסופק". דומה כי המקרה של משה סילמן שהצית עצמו במהלך הפגנה שופך אור חדש על האמרה הזאת משני היבטים: מחד, טיפשותן של רשויות הרווחה אטומות הלב שהתעללו בו, ומאידך, כסילותם של אנשי השמאל התובעים הגדלה של מדינת הרווחה. כן, אותה מדינת רווחה שכשלה בטיפול בסילמן.
מירב מיכאלי מתמרמרת על המדינה שמתעמרת דרך מערכות הרווחה שלה באנשים כמו סילמן, אבל אינה מסיקה את המסקנה ההגיונית המתבקשת, כי מערכות ביורוקרטיות של "רווחה" אינן מצליחות למלא את תפקידן וכי אי-אפשר לסמוך עליהן. האמת היא שמעולם לא ניתן היה לסמוך עליהן. בכל מקום בעולם מבינים שמדיניות מן ה"עריסה עד לקבר", שבה המדינה משמשת האומנת והכל-יכולה הדואגת לכל צרכינו, פשוט אינה מציאותי,. לפחות לא במודל הסוציאליסטי האהוב כל כך על אנשי "הצדק החברתי". סופן של מערכות "רווחה" ביורוקרטיות היא שאינן מקיימות רווחה ואינן יוצרות צדק חברתי. אבל דבר אחד הן כן יודעות לעשות היטב: להתעלל באזרחים במיומנות מיוחדת.
טוב יעשו מיכאלי וחבריה הסוציאליסטים אם יפנו מבטם למדינות צפון-אירופה המשגשגות וייווכחו עד כמה הם טועים בתשוקתם למדינת רווחה גדולה וביורוקרטית. הכלכלות המשגשגות של צפון אירופה הבינו די מזמן שמודל הכלכלה החופשית, ולא מודל המדינה האומנת, הוא היחיד שיביא לאזרחיהן עושר ושגשוג. לכן הן פועלות במרץ להגדלת האטרקטיביות שלהן בעיני משקיעים ושוקדות על הגברת התחרות במשק. מדד החופש הכלכלי ממקם את מדינות סקנדינביה במקום החמישי, לעומת מקום 83 שבו ממוקמת ישראל ("כלכליסט" 20.9.11). כנראה מבינים שם דבר מה שהסוציאליסטים שלנו עדיין לא תפסו, והוא שחופש כלכלי רב יותר ותחרות מוגברת מביאים צמיחה, ובמילים פשוטות מניבים "עוגה" גדולה יותר (כסף) שמשמעותה הכנסה גדולה יותר לאזרחים ומוצרים זולים יותר. כך גם נוצרים משאבים רבים יותר להשקעה למען רווחתם של האזרחים, כולל מה שכונה פעם "שירותי סעד", והיום - שירותי רווחה. זוהי הסיבה העיקרית שבזכותה מדינות צפון אירופה מסוגלות לקיים מערכות רווחה נדיבות.
אבל אם חושבים מקדשי המדינה האומנת שלנו כי ממשלות צפון-אירופה העשירות מרוצות מההיקף הגדול של שירותי הרווחה שלהן, נכונה להם אכזבה. שוודיה למשל עוברת תהליך הדרגתי של קיצוץ בהוצאות הציבוריות שמתבטא בין השאר בהפחתת הטבות סוציאליות, הורדת מסים, עידוד מעסיקים והעלאת גיל הפנסיה.
דנמרק וגרמניה ביצעו זה מכבר רפורמות בשוק העבודה שלהן ואף קיצצו בהטבות הסוציאליות השונות במטרה לעודד עבודה ויצרנות. יש תחומים שמדינות אלו אף עקפו את ארה"ב מימין: מערכות החינוך של הולנד ושוודיה למשל מושתתות על
מודל השוברים של מילטון פרידמן - שיטה היוצרת בפועל שוק חינוכי תחרותי. דוגמה נוספת היא בתי החולים של שוודיה אשר פועלים כתאגידים למטרת רווח.
הם השתייכו לשווים יותר
הציפייה כי מעורבות עמוקה של הממשלה במשק דרך מערכות ביורוקרטיות מסועפות תניב "צדק חברתי" היא אמונת הבל שהופרכה פעמים רבות בעבר. מי שמצפה מביורוקרטיה - שאליבא דה מקס וובר אינה אלא טכנולוגית שליטה אל-אישית שתפגין חמלה - משטה בעצמו. ביורוקרט ממהותו אמור לפעול "לפי הספר", להיות קר לב ושווה נפש כלפי כל אזרח ולספק לו שירות בדיוק לפי התקנות והכללים. חריגה מהכללים היא בגידה באחד מהערכים המקודשים על הביורוקרטיה - שוויוניות והעדר משוא פנים. יתרה מזאת, היא גם עבירה על חוקי שירות המדינה. אז איך אפשר לצפות ממערכת כזאת לפעול ברגישות ואנושיות במקרים כמו זה של סילמן? הרי ברור שבמקרה שלו יוכיחו לנו הביורוקרטים כי פעלו לפי כל הכללים וכי לא היה פגם בהתנהלותם.
האוטופיסטים של מדינת הרווחה שוכחים או מתעלמים מכך שגם בשנים שבהן מפא"י מִיסדה מדינה ביורוקרטית ריכוזית אשר התיימרה להיות מדינת רווחה, לא שררו שוויון וצדק בישראל. איזה צדק היה בעובדה שרק בעלי הפנקס האדום המפורסם, התקבלו למשרה ציבורית או זכו לשירותי רפואה סבירים? איזה שוויון שרר בארץ בין עיירות הפיתוח לערים של מרכז
הארץ? האם לא פרצו מהומות בוואדי סאליב של אבא חושי על-רקע של אפליה כלכלית? ומתי בדיוק התחוללו כאן מהומות "הפנתרים השחורים" אם לא תחת שלטון הסוציאליסטים של
גולדה מאיר? מישהו זוכר כמה היה קשה אז עד כמעט בלתי אפשרי לרכוש מכונית או לנסוע לחו"ל, אלא אם כן היית פקיד בממשלה או בהסתדרות?
עמוס עוז (הארץ 2.2.11) מתרפק על השוויון והצדק המדומים ששררו במדינת הרווחה של מפא"י והמערך, אבל שוכח לציין שהצדק והשוויון הזה היה בעיקר נחלת חבריו בקיבוצים שנהנו מרמת חיים גבוהה על חשבון משלמי המיסים. מי לא קינא אז בקיבוצניקים העשירים שבברזי המטבח שלהם זורמים קולה וסודה ושפרנסתם מובטחת לעד. ליבו של מי לא נהה אל בריכות השחייה הפרטיות שנבנו אז בכל קיבוץ? שינסה עוז לספר לוותיקי שדרות איזה "שוויון" מופתי שרר בשנות ה-60' וה-70' בינם לבין הקיבוצים סביבם (
נחמיה שטרסלר, הארץ 5.5.11), שינסה לומר להם כי הקיבוצים מעולם לא הפכו אותם ואת ילדיהם לשואבי המים וחוטבי העצים שלהם.
נכון. במדינת ישראל של ימינו אין צדק ואין שוויון. זוהי מדינה שבה אזרח נורמטיבי כמו סילמן - ששירת בצבא, הלך למילואים ועבד למחייתו - נרדף על-ידי הרשויות שלה עד שירד מנכסיו. סילמן אינו יחיד. ישנם רבים כמוהו. מדינת ישראל היא מקום שבו המעמד הבינוני נושא על כתפיו את המשק ומגן על המדינה, והוא הולך ונשחק. אבל בניגוד לגישתם של מפגיני המחאה מרוטשילד, הסיבה לכך אינה כלכלת השוק החופשי הקפיטליסטית ה"פרועה" שאימצה כביכול ישראל, אלא בדיוק ההפך: במדינת ישראל יש יותר מונופולים וקרטלים מבכל מדינה אחרת בעולם. יש בה ועדים גדולים ובעלי הון מועטים (ומקושרים היטב לפוליטיקאים) המחזיקים ביותר מדי נתחים מהמשק הישראלי, והיא מעודדת מגזרים שלמים לבטלה ולהשתמטות מעבודה. כל זה מנוגד בתכלית לקפיטליזם של שוק חופשי ומתבטא בסופו של דבר במחירים גבוהים של מרבית מוצרי הצריכה וביוקר מחייה מטורף שאינו עומד בשום יחס לשכר העלוב שמקבל העובד הישראלי הממוצע.
לכן, לא ליותר ביורוקרטיה אנו זקוקים ולא למעורבות עמוקה יותר של הממשלה במשק, אלא להפך - לפחות. חייבים לשבור את המונופולים במשק הישראלי, מוכרחים להחליש את הוועדים הגדולים, יש לתמרץ את ההשתתפות בעבודה של חרדים וערבים ולדרוש רגולציה מעטה אך אמיצה ונטולת פניות. יש להילחם בפרוטקציוניזם ובנפוטיזם המאפשרים רק למחוברים ולמקושרים לחיות טוב על חשבונם של מרבית העובדים. רק משק חופשי באמת והמשוחרר ככל האפשר מכבלי הביורוקרטיה החונקת והבלתי אנושית יוכל להפוך את ישראל למקום משגשג ופורח באמת, שבו אנשים עובדים והגונים יוכלו לפרנס את עצמם ואת משפחותיהם בכבוד, בלי פקידים ערלי לב שיוכלו להתעמר בהם ולייאש אותם עד מוות.
