משבר תרבותי
התנהלותם של מרבית החרדים חושפת משבר תרבותי נוכח העידן המודרני – ההשכלה, החילון והשחרור, התיעוש והרפורמות הפוליטיות והחברתיות. דומה כי החרדים עומדים מנגד להלכי החברה הפתוחה והדינמית, ומתבצרים במוכר להם, לרוב מנותקים מן העולם הסובב – מן המעשיר והמהנה, וגם מן המפתה והמאיים שבחוץ. לצד תסיסת התחייה הלאומית של עם ישראל בארצו, מעגל החיים של חרדים רבים מסתובב בבועה סגורה של טקסטים, דרשות ופסקי הלכה, פטפוטי הבלים וסוגי השגחות והקפדה על תלבושת אחידה. תרבותם מצטיירת כחסרת חיות ונשמה.
נראה כי השואה שפקדה את עמנו לא לימדה את החרדים מאומה על הצורך להגן צבאית על יהודים, ודאי לא הביאה להכרה שהם יטלו על עצמם את האחריות לכך. הם בחרו שלא לאמץ את הישראליות, וחיים על חשבון המדינה המעוררת בהם, לכל הפחות בסתר ליבם – אם לשפוט על-פי עיקומי-שפתותיהם – גיחוך ולגלוג. הם מדברים בשפת עבר בלי להזדהות עם העבריות החדשה. הם מחזיקים בתעודת זהות ישראלית בלי לחוש שמץ של גאווה במדינה, ביודעם היטב כי זו מעניקה להם הצלה, הפעם מפני המוסלמים המנסים להגיע ליכולת להשמיד עוד מיליונים של יהודים בישראל, וכי בלעדיה לא הייתה עומדת בארץ ישראל ישיבה אחת על תילה – לא בירושלים, לא באלעד ולא בתפרח.
אותם חרדים המכונים שלא במדויק "ספרדים" או "מזרחיים", מדקלמים את המנטרה של "החזרת העטרה ליושנה", בכמיהה נוסטלגית לימים עברו – לימי הקהילה בבגדד, יזד ומכנס. טהרת חיי-שעבוד תחת שלטון האיסלאם והערבים וללא אחריות למדינה הפכה סיסמה מבישה וריקה של רומנטיזציה משכרת. העטרה שדובר בה הייתה אומנם יפה וזוהרת על ראשם של גדולי ישראל של זירת העדה המקומית, בטיפולם בענייני ציבור מצומצמים. אך בשם כיתתיות נלעגת האופיינית לחולמי הפאר של קהילות הגלות, הם למעשה מכריזים מלחמה על שאר עם ישראל החי במדינתו, על כל עדותיו וסגנוניו. לצד נוהג אומלל זה, פשט הן בין האשכנזים והן בין הספרדים חרדיים חיידק העדתיות – המונע מהן להתחתן אלה עם אלה. וכך, בעודם תחת החופה, כופרים למעשה החרדים בקיום נורמלי ומאחד של העם היהודי וחושפים כי חלום אחרית הימים ואהבת ישראל, של קיבוץ גלויות והתמזגות העדות, רחוק מאד מתודעתם.
אך האידיאליזציה של הגלות אינה נגמרת כאן. בעולם החרדי נתפש כל המכלול הציוני כתופעה שפגעה קשות באינטגרליות של עדות המזרח ובאידיליית חייהן של קהילות אשכנז ממזרח אירופה. על ההצלה מהשפלות והחרפה שנותנת ישראל לעלובי הנפש מאירן ועד מרוקו, ומסטמאר ועד ויז'ניץ, אין בפי הניצולים והנגאלים החרדים מילה אחת של תודה. וכשם שבגולה התייצבו יהודים מול גויים, כאן בארץ מתייצבים חרדים מול החילונים הרעים, בעלי סגולה מול הנחותים – כאשר הסכנה מהגויים מתחלפת עתה לסכנה מהחילונים.
בלי צה"ל היה כאן תרפ"ט כל יום שני וחמישי
"סכנה" זו אינה מונעת מן החרדים ליהנות מפירות מאמציהם של אותם חילוניים ונחותים שבמסירות אין קץ ייבשו ביצות ובנו ישובים, סללו כבישים ונלחמו באויבים, פיתחו מדע וטכנולוגיה, יצרו אמנות, תיאטרון וקולנוע, בנו מוזיאונים, מוסדות לימוד ומוסדות רפואיים, הקימו משק מתקדם ומצליח ובנו צבא חזק ומרשים – בלי שאותם חרדים שוללי המדינה יתרמו לכל זה מאומה. יתר על כן, לא רק שהם מתעלמים מכך שחיילינו הם מוסרי נפש, גם למענם, אלא שבהתנשאותם, הם רואים עצמם שומרי התורה – מעמד שלכאורה מזכה אותם לחיות על חשבונם, פשוטו כמשמעו. תחושת שליחות זו של החרדים גם פוטרת אותם בעיני עצמם מלהסביר את מעשיהם או להצדיקם בפני איש. הם מסתגרים בדל"ת אמותיהם מאמצעי התקשורת הכלליים, מחובותיהם הציבוריות, ממילא מהזדהות כלשהי עם הקורה עמנו.
בעוד שבחור ישראלי המשתייך לציבור הדתי ולזה המכונה חילוני שמגיע לגיל 18 מתייצב לגיוס לצה"ל כחובה אזרחית ראשונה במעלה, מקבלי הצו החרדים מתדפקים על לשכות הגיוס עם תירוצם השחוק ש"תורתם אמנותם", כאילו היו ברמתו האינטלקטואלית של הרמב"ם או ברמתו המוסרית של "החפץ חיים". כאשר חיילינו עוברים אימונים מפרכים, סוחבים משאות, מתלכלכים ומתעייפים, נמצאים רחוק מהבית שבועות, משרתים במילואים כל שנה, מסתכנים בפעילות מבצעית ובמלחמות, החרדים, בעיקר החסידים שביניהם, סוחבים את המגבת למקווה, ומברברים ומעשנים בקרנות הרחובות. הם אינם מתביישים שבעודם משתמטים, אפילו אזרחים לא-יהודים, כמו דרוזים, צ'רקסים ובדואים, מגנים על כולנו מפני הערבים, שלולא מנגנוני הביטחון, הצבא והמשטרה שלנו, היו עורכים מעשי שחיטה מפלצתיים באוכלוסיה היהודית האזרחית. אך החרדים מעדיפים לבלות את זמנם במדידת אורך הפאות וסלסולן, בחומרת הכשרויות, ובאיסור סחיטת-פירות בשבת. בעיני החרדים, מוטיב החיים כבר נמצא בטווח הזמן של שלווי ימות המשיח, למרות שבמציאות אנו עדיין בטווח הזמן של הלכות מלכים ומלחמותיהם.
לטענתם, הם מגנים על עם ישראל בנשק התפילה, ובכך הם מוסיפים יוהרה על פשע. וכי איזה משגיח בישיבה יכול לערוב לנו שתפילה של חרדים שווה גדוד לוחמים מסיירת הצנחנים? במיוחד משגיח המסרב אפילו להתפלל לשלומם של חיילי צה"ל, ומפגין בכך כי כמו רבים מחבריו, אינו מפנים את ההוראה כי "ישראל ערבים זה לזה". מכל מקום, השוואת התפילה כערכה של הלחימה מופרכת לפי הכלל התלמודי של "שמא או ברי, ברי עדיף".
משבר המוסר בלב ההוויה החרדית מתבטא בכל מרחבי החיים בארץ. זה לא אומר שאין החרדים עושים חסדים וכידוע הקימו רשימה מכובדת של מפעלים לטובת הציבור, כמו "
יד שרה", "זק"א", "הצלה", "זכרון מנחם", "עלה", "מאיר פנים" ועוד יוזמות ברוכות שמסייעות לכלל האוכלוסיה. אלה הם מחוות יפות על בסיס מסגרת פעולה חרדית, אך אינן מכסות על הימנעותם של החרדים ממעורבות בכלל החברה – גם בשמחה לאומית, וגם באבל לאומי.
על-רקע הכשל המוסרי הכללי במחנה החרדי, צצים לאחרונה סיפורי זוועה שנחשפים במגזר: על מעשי מין פדופיליים וטיפולי-נפש פולשניים ותרופות לדיכוי יצר-המין אצל צעירים, על גניבת כספים מתורמים תמימים, על אפליה נגד בנות ספרדיות, על רבנים שידם לכאורה בכישוף ועל צבירת הון אגדי אצל אדמו"רים, ועוד. גם אוכלוסיית בתי-הכלא יכולה להעיד קצת על עבריינות חרדית מהשנים האחרונות, ממעשי הונאה, דרך אלימות נגד אלה במגזר שצניעותם אינה מספקת את הסיקריקים הפרועים, ועד לוונדליזם ברכוש הכללי בשכונת
מאה שערים בירושלים ובבית שמש.
משבר דתי
גדלים דורות של חרדים שעולמם חסר מושגים כמו עבודה, שירות, אחריות, התחשבות, תרומה, סולידריות ושותפות שהם מעבר למשפחה ולמחנה פנימה. הקב"ה "אוהב את עמו ישראל" ומצפה שבניו יאהבו זה את זה. הדבר מחייב שיהודי יושיט יד ויפתח את הלב לכל יהודי אחר, ואף כל אדם אחר, שלא על-מנת לקבל פרס. אולם החרדים למעשה כופרים בעיקרון זה. התנהגותם כלפי אלה הקרויים חילונים דומה לזו של "חסיד שוטה", השומר על עיניו שלא יראו דבר ערווה, ולא יציל אשה הטובעת בים.
תורת החרדים מצומצמת בהיקפה והדרה, ומתמצית במצוות שבין אדם למקום – כשרות, ציצית, תפילה ותפילין, הלכות פסח, סוכה וארבעת המינים, שעטנז וצומות. את דבריו של רבי חנינא בן דוסא – "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו" – נוח להם לא לזכור.
כתובה הפוכה
במישור החברתי בולטת במגזר החרדי תופעת העוני כאורח חיים ואף כסוג של אידיאל רוחני. לרוב, הסביבה החרדית משדרת עליבות, הזנחה בחוצות בכל הקשור לרשות הרבים, אם כי יש לציין שלאחרונה, עם התחזקות אופנת המודרנה ועליית רף הציפיות, רוצים זוגות צעירים חרדים דירות מטופחות יותר.
בניגוד למתחייב מגבר יהודי על-פי כתובת הנישואין, דווקא האישה החרדית לוקחת אחריות ויוצאת לשוק העבודה. נראה כי קללת העבודה בתורה – "בזיעת אפיך תאכל לחם" – הושתה על האיש ובלבד שאינו חרדי. אחרת לא ניתן להסביר כי האיש, כאברך שתורתו אמנותו, עולה בבוקר על ההסעה לבלות את היום או חלק ממנו ב"כולל", בעוד שאשתו טורחת הן בעבודה לשם פרנסה ונושאת בנטל ניהול-הבית ובעומס גידול-הילדים שאת מספרם הגבוה עודדה מדינת ישראל בעזרת קצבאות ושאר הטבות.
קובעים בלי להשתתף
בחוגי השלטון יש למגזר מאפיין עיקרי אחד – חוצפה. ח"כים ושרים חרדים מתבטאים על כל הנושאים שעומדים על הפרק, כולל סוגיות ביטחוניות-צבאיות, אף על-פי שבני המגזר כמעט שאינם לובשים מדים. בכך יש המחשה מנקרת עיניים של העוון המוסרי וחרפתו המגולמים בהתנהלות הפוליטית של החרדים. יש לקוות כי תופעה זו תגיע לקיצה כאשר תקום ממשלה שלא תזמין את מפלגות החרדים – ש"ס ודגל התורה – להצטרף לשורותיה.
שלא לטובתם, החרדים מושווים לערבים בנוגע לאי-קיום אזרחות נאותה. אלה גם אלה רומסים את החוק בהסתרת הכנסה, באי-התגייסות לצבא ולשירות הלאומי, ובחוסר התלהבות לעשות למען מדינת ישראל. אך בהבדל מן הערבים, החרדים מונעים מן המדינה נתח תמיכה שיכלה לקבל מציבור יהודי ניכר וברוך כשרונות, שלו היא כה זקוקה.
מבט לעתיד
החרדים שואפים, בהכרה מלאה או בתת-הכרה חבויה, להקים על חורבות המדינה היהודית-ציונית, החופשית, הפלורליסטית והמודרנית – מדינת הלכה חרדית. לא מעט אבני דרך נערמות במעבר למציאות עגומה כזו. הקנאות החרדית גואה, האלימות מתגברת וחוליים רבים צפים אל פני השטח החברתי. בין הסימנים המדאיגים לכך יוזכרו בגדי "נשות טליבאן" וילדות קטנות עטופות בצעיפים, הפרדה כפויה באוטובוסים, ובזיון סמלי המדינה ואירועיה הממלכתיים. במרחב הציבורי יריקה על ילדה בודדת בבית שמש, והעלבת חיילת באוטובוס בירושלים, כמו גם בריונות ואלימות בתוך המחנה, מציינות השתלחות חרדית מסלימה.
לא ירחק היום שמשטרת המוסר תפטרל לא רק בבני-ברק וירושלים אלא גם בתל אביב ובאשדוד. הקיצוניים ביותר מביניהם יובילו קו דורסני ברשות הרבים – הכל בשם הצניעות ותורת ישראל. לשם המחשה, לאחרונה כפה מרכול על לקוחה לעטות גלימה כדי להיכנס לחנות, שבין לקוחותיה יש חרדים רבים. שמענו על תרעומת בחוגי החרדים על טקס ההשבעה של טירוני צנחנים בכותל, משום שמתפללים חרדיים עוכבו מלהגיע לתפילה. אומנם הצנחנים הגישו לחרדים את הכותל ב-1967, אבל למה להזכיר נשכחות.
החרדים כובשים את המדינה כמהלך של סיפוח זוחל. אין מדובר בתחזית הזויה, אלא בתוצאה של תהליכים דמוגרפיים, חברתיים ודתיים המתעצמים משנה לשנה, המזכירים את אלה שבאמצעותם כובשים המוסלמים את אירופה. את פעימת המדינה החרדית בישראל אפשר לחוש במציאות של המדינה האיסלאמית באירן, ששולטים בה אנשי דת. במדינה החרדית כל אדם לא-חרדי בהכרתו ובלבושו ירגיש זר, וייאלץ לרדת לסוג של מחתרת חברתית על-מנת לנשום אוויר של חופש. ענפי תרבות פורחים ייעלמו מהארץ. מדינה כזו תאבד ללא ספק את יכולת הקיום הקולקטיבית מול המרחב הערבי, ותסתפק בחיי קהילה הכפופים להגמוניה ערבית בארץ ובסביבתה. במציאות כזו ישמרו החרדים בקנאות על מצוות התורה, כמו עדה דתית ד'ימית תחת שלטון מוסלמי, ועד הפוגרום הבא יחושו שמעשי ידיהם זוכים לברכת שמים.
למעשה, כבר קיימת מיני-מדינה חרדית בישראל על אזורי מגורים ויישובים מתוחמים. זו כוללת מערכות חינוך והנהגה רבנית, עסקנים פוליטיים ועיתונות מגזרית, בתי דין ומנגנוני פיקוח, רשתות שיווק ושירותי רווחה, גמ"חים ושיח חרדי מנותק מכלל החברה הישראלית. למעשה, יש בתוכנו אוטונומיה חרדית, מעין רפובליקה תיאוקרטית, ללא מעורבות בולטת של מוסדות המדינה והחוק הישראלי.
הקיצוניות החרדית מגבירה את הקיצוניות החילונית-שמאלנית (וההפך), המקדמת רעיונות של "מדינה של אזרחיה" וגבולות פתוחים לזרים מכל העולם. החזון של מדינה יהודית הופך להיות בלתי כדאי בעיני חלקים בשמאל, בין היתר משום שבסוף תקום במקומה מדינה חרדית. האם תיעלם ישראל עקב התגוששות חרדית-שמאלנית? במלחמה זו אין גבולות וכללים.
על כל פנים, מכלול המשברים הפוקדים את החרדים מצטרף לכדי איום אסטרטגי על מדינת ישראל ופוגע בתפקודה הלאומי – הכלכלי, הפוליטי, החברתי, והצבאי. המצב הזה חייב להיפסק. קרוב לרבע מילדי ישראל בבתי ספר היסודיים הם חרדים, ושיעורם רק עולה מדי שנה; מספר החרדים המשתמטים משירות צבאי הגיע לכ-60 אלף בסך-הכל, ובצירוף גורמים נוספים, עומד הגיוס השנתי הכולל לצה"ל על כ-50 אחוז בלבד.
על-מנת להתמודד עם איום זה, דרושה לנו ממשלה ללא חרדים – צעד חריף שכמעט ואין לו תקדים בממשלות הקואליציה הישראליות האחרונות. צעד זה ישגר את המסר הנוקב, לאמור: לפני שהמדינה תגיע לסוף דרכה, עדיף לחדד את הכרתם של החרדים שהם בסוף הדרך. אין עוד ארוחות חינם. השינוי חייב להיות ברור ונוקב. החרדים, זחוחי-דעת וגדושי-שחצנות, ייווכחו לדעת כי נקעה נפשה של המדינה הציונית וכי הם, למרבה הצער, נמאסו על אחיהם היהודים. ללא ידם בתוך קופת המדינה יתקשו החרדים לקיים את רמת החיים שציבורם התרגל אליה, ועוד יותר היום שואף אליה. הקצבאות יֵרדו, מחירי הדיור יעלו, ובתוך המשפחות יפרצו תסכול וזעם, מריבה ומרד. החרדים יגלו כי יש לעבוד כדי לפרנס משפחה ויש להתגייס לצה"ל כדי לזכות במנעמי הנדבות של המדינה. כך ייאלצו חרדים להסתגל לעולם שלו התנכרו וכלפיו חשו עוינות. אז יגיע לפתחם המשבר הפוליטי האמיתי, כשהם ימצאו את עצמם מרוחקים מעמדות כוח והשפעה, שכן ללא שיקום, חשבון נפש ושינוי יסודי בהתנהלותם ובגישותיהם העוינות, ההיערכות החברתית והפוליטית החדשה בארץ לא תכיל את המגזר שהתנכר ובז לחברה כל כך הרבה שנים, וחי על חשבון קבוצות כה רבות בה.
רק סוג של טיפול הלם אולי יוכל להביא את הזעזוע הנדרש אצל החרדים. כך למשל בתי ספר תיכוניים במגזר שלא יסכימו שקצין צה"ל יציג לפני מסיימי כיתה י"ב אופציות שונות של שירות צבאי, או לנציג השירות האזרחי להציג אפשרויות תעסוקה מעניינות, לא יקבלו מימון ממלכתי. בית ספר הפועל במתכונת רגילה ביום העצמאות, בהפגנת בוז כלפי המדינה, יפסיק מאותו יום לקבל אגורה אחת שחוקה מקופת המדינה. כל מוסד אקדמי – ויש מוסדות אקדמיים שמשרתים את הציבור החרדי – ייתן רק ליוצאי צבא הנחות מפליגות בשכר לימוד. גם דירוג הנקודות למשכנתאות ייקבע לפי תרומה למדינה. השלטון המקומי יפסיק לפטור חרדים מתשלום ארנונה, ויבוטלו גם שאר ההטבות הממלכתיות. אומנם ייתכן כי צעדים אלה יביאו הורים חרדיים לחפש מוסדות לימוד הולמים לילדיהם בחו"ל בתואנה שבארץ מתנהל מסע רדיפה נגד המגזר. על יציאתם מהארץ לא נזיל דמעה.
מילה אחרונה
ללא צל של ספק ישראל היא התגשמות התורה, ולא היפוכה או אויבתה, כי בשם התורה שבנו לארץ ובנינו מדינה, לאור בעלותנו המקראית ועל סמך זיכרון רצוף של קשר בין העם והארץ. יש כאן ניצחון של התורה מעל השכחה וההתבוללות – התורה, המתאימה לכל תקופה ולכל תמורה חברתית, ואינה ממצא ארכיאולוגי במחסן עתיקות ומחוץ למהלך ההיסטוריה.
למרבה הפלא והצער, דווקא אותו מגזר שרוממות התורה בפיו והמתפאר במחויבותו לה, הפך אותה לכלי משחית נגד העם היהודי ומדינתו. את כל יופיה ועוצמתה, כתמרור מנחה של המצפון והמוסר, של הנועם והחסד, הורידו חרדים לטמיון ים ורמסו עד עפר. וכך, יהירי מקדשי שם שמים ברבים נתפסים לא עלינו כמחללי שמו בחוצות ישראל.
ישראל זקוקה לרצון טוב של פיוס, של הליכה זה לקראת זה, תוך מציאת נקודת-החיבור והדרך המאוזנת והמשותפת לטובת מדינת ישראל. כי הודות למדינה כמציאות ממשית חזרו יהודים לארץ, והם יכולים לגור בה כעם ריבון. המדינה היא המייצגת את התמורה המהפכנית והמבורכת בתולדות עמנו בעת הזו. בעוד שמרבית היהודים בישראל אוהבים את נכסינו הלאומיים – התורה, העם, המדינה, הארץ, הלשון העברית, והצבא שלנו – חרדים, בסיכומו של דבר, אוהבים רק את עצמם.