אם לא הייתי שומע במו אוזני (אחרי ניקוי ראש מנוע, החלפת שמנים, בדיקת מים מזוקקים וככה) לא הייתי מאמין.
הדיווח העיתונאי האמין והאמיץ הזה מעיתונאי בכיר וראוי שאינו זקוק לעמ"ז (= עיתונאי מאזן) ישאר חרות בזיכרוני עד, כמובן, שיבטא השר יעלון את דעתו אותה אשמע חס וחלילה בחביוני המקלט.
הדבר הזכיר לי את האגדה שסיפר לי אבי, אותה קיבל מפי אביו זקנו שהיה ידידו הקרוב של נציב הסולטאן להר הלבנון, חבלי הגליל, ועמק הביצות הגדולות בשלהי המאה שעברה.
בכל יום שישי בשבוע, ובמיוחד בחודש אלול, ירדו תלמידיו של הרב נתר בר בוריתא למקווה המים של האר"י הקדוש, המצוי במורדות ההר אליו נצמדת, מעשה תינוק לחזה אימו, העיר הקדושה צפת.
תלמידים בודדים, שחברותא רחקה מהם, נהגו לרדת במהלך היום, אבל המהדרין שבמהדרין הקפידו לרדת בשעות אחר-הצהריים, מיד כאשר השמש החלה לפרוט על הקתרוס במרומי הר מירון, ראשה נשען על כתפו הרחבה וקרניה צורבות-מותחות את צמרות עצי האלון הנישאים כדוד מלכנו הצובט מיתרי נבל.
מלבד הידור המצווה, אהבו התלמידים לשבור את להטו היבש של היום בטבילה הקרה שריחה כריח אבני המעיין ולצאת לבית הכנסת כדי לקבל את פני שבת המלכה, כשפאותיהם המסולסלות נוטפות טיפות מים על העטרה של הטלית, מוסיפות לה רקמת פנינים באורו העולה של ירח כסוף.
ירד עימם גם רבם בר בוריתא, אחרי שסיים את עזרתו לזוגתו שתחי', הכניס את סליה הכבדים ממדרגות החצר לתוך המטבח המפויח והזעיר, הביא את ילדיו מבתי המדרש, ואף השקה במשפך שבידו את פחי המלפפונים החלודים מעט בהם צמחו הדס, רוזמרין וריחן להבדלה.
היו הרב ותלמידיו הולכים במורד השביל המתפתל בין הקברים העתיקים והמצבות הנוטות ומשוחחים כדרכם של תלמידים עם רבם.
עוברים התלמידים לפני רבם ומסלקים חרולים שעל דרכו, אבנים לבנות שחרדונים מעולפים עדיין יונקים את חומן, עלי תאנה שיבשו, ועלי צבר מרובי קוצים שניתקו משיחם על-ידי ילדים המבקשים את פירות הקיץ המתוקים שעליהם.
שאלו לו תלמידיו: "יאמר רבנו, העוזרת אמירת סליחות?"
זקף בהם עיניו ואמר: "עוזרת גם עוזרת, אם תאמר בכוונה יתרה."
הוסיפו לרדת לעבר קברו של ר' לייבל'ה בעל הייסורים, ושאלו: "והתפילות?"
נעץ בהם עיניו ואמר: "מה הייתה לכם? התפילה הינה המסד עליו בנוי עולמו, שיתברך. הביטו וראו - התעמוד פסגת המירון מבלי שיתמוך בה גופו של ההר? התפילה היא גופו של ההר והכוונה היא הרצפה עליה יתייצב הגוף כדי לשאת את הפסגה הנישאה."
תקעו עיניהם בהר הנישא וניסו לדמיין את פסגתו מרחפת מעל העמק משל הייתה בז דואה המחפש טרפו, ולא עלה בידם.
משהתקרבו אל בית המקווה המשיכו ושאלו אותו: "והצום? ומה עניינו של הצום לסליחה?"
אמר להם: "הצום מביא את האדם אל הרחבה ממנה עולים במעלות השמים. אך העיקר הכוונה. שאם אין כוונה, מגיע אדם אל הרחבה והשער המוביל אליה נעול."
אמרו לו: "יאמר לנו רבנו. אם כך תלמוד לומר כי מי שאמר סליחות, נשא תפילה וצם כנדרש וכל זה רק מתוך כוונה אמיתית וכנה מובטח לו שישלים את השנה הקרובה הבאה עלינו לטובה?"
אמר להם: "מדוע לא תבואו אצלי בעוד שנה בדיוק ואוכיח לכם את דברי?"
קרבו התלמידים ידיהם אל קצה זקנו של רבי בוריתא והביאו אצבעותיהם לשפתותיהם לנשיקה. מיהרו לטבול במי המעיין הצוננים של המקווה, ממיסים חומו של יום, מנערים טיפותיהם מזקנם הרך ופאותיהם הארוכות מסולסלות כצינור, משל היו שני חלילי סוף המנגנים שירת מלאכים באוזניהם.