הר גריזים והר עיבל הם גם גיאוגרפיה וגם מטאפורה. מערבה לירדן, גם הוא נהר של ממש היורד משיאי החרמון בהם נולד אל שפלת בקעת ים המוות בו הוא גווע, וגם קו הגבול המטפורי בין ההפקר המדברי לבין הקוממיות הריבונית, ניצבים שני ההרים כמשקופי השער של הכניסה לארץ ישראל.
עם העבדים שחצה את הים המפריד בין עבדות לחירות והלך ארבעים שנה אל ארצו המובטחת תועה ותוהה בישימון, מתבשר על קיומם עוד בטרם תדרוך כף רגלו על טרשי מרגלותיהם. הם מעבר לאופק בכל הדרת גובהם. משה מדבר בהם באוזניהם כדבר על אידיאה. הר של ברכה, הר של קללה. לא הר מבורך ולא הר מקולל, אלא שלטי ענק של בשורה מזה ואזהרה מזה, המסמלים את הברכה השמורה למי שידע לכבד ולשמור את האמנה בין הריבונות לבין המצווה והמשפט והצדק, ואת הקללה חלילה למי שיטעה לראות בהם הערות שוליים למגילת הריבונות המקדשת את הכוח. בשלט הבשורה כתוב "... וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים כ"ח,ח'), מולדת, ובשלט האזהרה כתוב "וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ" (שם, כ"ח, ס"ה), גלות.
אזהרת גלות
הרגע בו צריך להזהיר על קללת הגלות מן הארץ הוא הרגע בו מקדשים את ברכת התחייה בארץ. ההרים הגיאוגראפיים אינם אלא אביזרי במה למחזה שייכתב אם "בחוקותי תלכו" ולמחזה בלתי נמנע אחר שייכתב אם "בחוקותי תמאסו". הבחירה בין צדק המעגן אומה בארצה לבין אי צדק המנתק את העם מעוגניו, ובניו ובנותיו מיטלטלים לגלות, נדרשת ערב הכניסה לארץ. גריזים ועיבל הם משל נצחי לכל מי שבא, כמו לכל מי ששב, בשערי החירות והריבונות אל נחלת מכורתו. מולדת, אם "בחוקותי תלכו", גלות, "אם בחוקותי תמאסו".
היה טבעי אילו נשענה אזהרת הגלות על הזיכרון הטרי של גלות מצרים. אומנם יוצאי מצרים מתו בארבעים שנות מדבר, אך ספורים שרדו לספר וגם דור לדור בניו מביע אומר ומה שודאי סיפרו אבות על מה שחוו בגלות מוכרח היה להרשים בניהם ובנותיהם. אולם לא כן עושה האזהרה. היא אינה מאיימת בתיאור גלות שהייתה בטרם ירש ישראל את הארץ, אלא בתיאור תמצית מהותה של גלות אם תיכשל ירושת הארץ. אינם דומים הייסורים של אוהב שכיסופיו אינם נענים לייסוריו של אוהב שכיסופיו נתגשמו ולאחר זמן נופצו ואהבה שהייתה אבדה.
מצרים היא גלות של כלל ישראל בקסרקטין ענק אחד של סרדיוטים מענים. קללת עיבל מתחילה במילים "וֶהֱפִיצְךָ יְקֹוָק בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ..." (דברים כ"ח, ס"ד). גלות אחר גאולה אינה תיבת לאום שבויה כתיבת לאום בטרם גאולה. היא תיבת לאום מרוסקת. במצרים שוועה התיבה השלימה לפדיונה.
בגלות שלאחר גאולה, כל שבר ושבר הוא בודד, רחוק מדי מחברו, משווע גם בעבורו. יותר משהוא מסוגל להתפלל על התיבה כולה הוא מתפלל על עצמו, על שברו שלו, והכלל מוצא מקומו בעיקר בעתיד משיחי, בתפילות של געגועים לגורל שנשלל עד שאין לו סיכוי בהווה. קהילות קהילות חיות את נאמנותן הפרטית לציווי הישרדותן ואין גולה אחת מסכנת עצמה כדי להושיע לגולה אחרת. מצרים לא ידעה שברי שברים. ההיסטוריה הארוכה שלאחר החורבן, כולה שברי שברים.
הגלות היא איום על הביטחון האישי
עיבל מאיים בקללה בגוף נוכח. לשונו אישית, מזהירה את הפרט במה שיקרה לו. העם מרוסק. תקוותו לנה בעיים פזורים בין עמים רודפים שלמים. "וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן יְקֹוָק לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ" (שם, ס"ד). בַגּוֹיִם, זה הם, לֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ, זה אתה. גלות אינה מצוירת כאובדן טריטוריית הלאום. היא מצוירת כניפוץ צותת האומה, כאיום על הביטחון האישי, על כינוס תקוות הקיום לאגני מנוחת הנפש. היא הפקרת הפרט לכאב של נטישה, לריב עם הגורל, לתוחלת שאין לה חוף. מי שבחר לנוס מן הפח כדי לשרוד בין היוקשים יגלה עד מהרה כי לא ירגיע שם.
רבים וטובים ותמימים חישבו לנבא אחרת. מי לנו גדול מן הרמב"ן הכותב בימי תור הזהב באמצע המאה השלוש עשרה, "אבל אחרי היותנו בגלות בארצות אויבינו, לא נתקללו מעשה ידינו, ולא אלפינו, ועשתרות צאננו, ולא כרמינו, וזיתינו, ואשר נזרע בשדה, אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא, או בטוב מהם (!), שרחמיו עלינו, כי ישיבתנו בגלות היא בהבטחה שאמר לנו "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם" ( על ויקרא כ"ח,מ"ב).
גם זה מסימני הגלות. גם ההיסטוריה שלה היא שברים שברים. שבר בתור הזהב נראה כמימוש ההבטחה האלוהית לא ליטוש עולמית את העם. הדמעה שלפני השבר הטוב, והדמעה שלאחריה, מנוגבות. גלות החסד היא פרגמנט בין הפקר להפקר. היא עונש כבד מנשוא גם כשתורי זהב באים להשלות, כי כבר נגבה חוב עיוות הצדק והטובה הזמנית היא סוף קללת עיבל.
מה היה הרמב"ן כותב במאה השלוש עשרה אילו באה לפניו המאה העשרים בחלום לילה מבעית? האם לא היה חוזר אצל הפסוק "וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ" (שם,ס"ו), האם היה כותב על תור הזהב כוודאי מובטח ושוכח את אי הוודאות הקיומית של היהודי הגולה, שחייו תלויים תמיד, שספקותיו הם הוודאות היחידה שלו, שפחדיו לילה מרוקנים אותו מאמונה במחר?
עד שאין מחר עוד בעולם
התלמוד מתאר במכחול הנראה ככלכלי בלבד את אי הוודאות העולה בטור גיאומטרי בגלות. "חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ , זה הקונה חיטה לשנה אחת", אי וודאות קטנה ביחס. אפשר עוד לתכנן עתיד, אבל לא מעבר עתיד של שנה. "וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם זה הקונה בכל שבוע", כי חיים רק משבוע לשבוע, "וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ זה הסומך על פת של פלטר" הקונה לחם ליום מן הנחתום. (מנחות ק"ג,א') אי הוודאות גדולה עד שאין מחר עוד בעולם. זה תאור של גולה המכה באדם, באיש המשפחה, באב, באם, אישית, ישירות.
שמא תאמר כי רק הפגיעה בקיום החומרי הוא עונשה של הגלות, בא המדרש ודורש את הפסוק על הנפש ממש, ואומר "כי חייך תלויים זה מי שחבוש בבית האסורים ואינו יודע מה ילד יום, ופחדת לילה ויומם זה מי שיוצא להידון, ולא תאמין בחייך זה שהוא יוצא להיצלב" (אסתר רבא). אכן קשה לו, אולי אי-אפשר לו למי שחי את הפרגמנט של "אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא, או בטוב מהם" להכניס לתוך מסלול דמיונו את "יוצא להיצלב", את אושוויץ.
עיבל הזה אינו פותח במצרים אבל במצרים הוא מסתיים. סוף קללת הגלות היא לסגור מעגל שהקדוש ברוך הוא עצמו קרע בו פתח לבל ייסגר עולמית. "אם בחוקותי תמאסו" גובר על "וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ" (שם,ס"ז). אבל הוא לא נועל את הדלת בפני תשובה וברית "לֹא מְאַסְתִּים ... לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם" אינה זזה.
כשמצעד האיוולת של מדינה הסובלת עיוות הדין, מתפשרת עם אכיפת החוק, מייאשת גרים ועניים ואלמנות ויתומים - ייפסק, וסדר היום הלאומי יהיה "בחוקותי תלכו", לא יישמע בשער אלא קולה של ברכת גריזים, ועיבל המתגבה מנגד ישתוק ויענה "אמן" ואנחנו נאמין בחיינו.
