תחילתו של הסיפור באביב 1966. היינו זוג צעיר, רעייתי ואני, ובשבת מופזת שמש השארנו את התינוק אצל הסבתא ויצאו לטייל ברחבי ישראל. באותה שבת עלינו על הכביש שפונה לכיוון ירושלים, עברנו בוודאי את כפר שמואל ומשמר איילון והגענו, כנראה, עד כפר בן נון. חלפנו על פני הבתים הקטנים של הכפר והחצרות הירוקות ולא כל-כך מטופחות, והגענו עד סוף הדרך. תלולית עפר נערמה על הכביש ואנחנו עצרנו את המכונית על החול, בצד. עלינו על התלולית שמאחוריה היו גדר תיל תלתלית ושלטי אזהרה. ישבנו על החול והסתכלנו על נוף העמק השטוח ובקצהו, על צלע ההר, ניצב במלוא הדרו המנזר. מנזר השתקנים של לטרון. אני זוכר שהשמש הייתה מאחורינו והאירה היטב את חמוקי הבניין האילם ונזכרנו בפסוק המתבקש "כי מנגד תראה את הארץ ואליה לא תבוא". אולי זה היה קצת גדול על המעמד של זוג מטיילים שהגיע אל קצות הארץ. הטיול הזה היה נעלם מזכרוני, כמו טיולים רבים מאוד שערכנו בפינות מרובות וגם נסתרות בארץ. טיול קצרצר לפינה שכוחה. אבל לא עברו חודשים רבים ובחודש יוני שאחריו גויסתי לצה"ל וגדוד התותחנים שלי רבץ בכוננות בפארק הלאומי ברמת גן. בשישה ביוני עליתי עם חברי לקומנדקר של המפי"ק ויצאנו מזרחה. נסעתי מקפץ על מושב העץ הקשה ויריעות הברזנט הסתירו ממני את הדרך. נסענו ונסענו, והנה - הכביש של הטיול "שלי". הקומנדקר עבר את המקום שבו ישבנו וראינו את המנזר. עבר ולא עצר. תלולית העפר יושרה, גלילי גדר התיל סולקו ואנחנו נכנסנו בשיירה. מה שנחשב היום כל-כך שיגרתי - לנסוע לירושלים - היה בשבילי גבול. לא עוד. הגדוד שלנו פעל באזור רמאללה ובתין (בית אל) ובסיום המלחמה היה לנו עוד אירוע מרגש. יצאנו בקומנדקרים מכוסי האבק לירושלים, נכנסנו מצידה המזרחי והגענו אל הכותל המערבי. בשבילי, גם עמק לטרון והמנזר נשארו מקום קדוש. לידיעת המאמינים, שמביאים חרפה על אמונתם.