השבת הזאת, שבין ראש השנה ליום הכיפורים, מכונה תמיד "שבת שובה" על שם ההפטרה שקוראים בה, הפותחת בפסוק [הושע י"ד]: [ב] שׁוּבָה, יִשְׂרָאֵל, עַד, ה' אֱלֹקֶיךָ: כִּי כָשַׁלְתָּ, בַּעֲוֹנֶךָ. מן הראוי להתבונן בימי התשובה בעניינים שעליהם אנחנו כולנו צריכים לעשות תשובה. ושלא נטעה לחשוב שתשובה עושים רק על עניינים מעשיים, על מעשים רעים, תשובה זה גם על מחשבות ועל דיבורים רעים. כמו שאומר הרמב"ם [הלכות תשובה, ו]: [ג] ואל תאמר שאין התשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה. כשם שצריך אדם לשוב מאלו - כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מהן: מן הכעס, ומן האיבה, ומן הקנאה, ומן התחרות, ומן הָהֱתֵּל, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות, וכיוצא בהן - מן הכול צריך לחזור בתשובה. ואלו העוונות, קשים מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו, קשה הוא לפרוש. וכן הוא אומר "יעזוב רשע דרכו, ואיש אוון מחשבותיו" [ישעיהו נ"ה, ז'].
ובעברית מדוברת, כאשר אדם עושה משהו ומודע לכך שזו עבירה, הוא עשוי להתחרט ולחזור בתשובה על אותו מעשה; אבל כאשר הוא חושב או מרגיש או אומר משהו רע, הוא לא רואה בזה שום בעיה ולכן פוחת הסיכוי שיעשה תשובה. אומר לנו המורה הגדול, ומסמיך את דבריו על הנביא ישעיהו, שתשובה צריכים לעשות לא רק על המעשים, אלא גם על הדרך שבה הולכים, גם על המחשבות שחושבים וגם על הרגשות השליליים שפיתחנו. אני מניח שכל אחד ואחת, אם באמת רוצים לעשות תשובה, יכולים למצוא בעצמם מחשבות, רגשות ודיבורים שמהם צריכים לשוב. וכדי לא להישאר בתחום התיאורטי, ננסה להביא דוגמאות מהמציאות היומיומית של חיינו. הכוונה היא להביא דוגמאות בעיקר מנושאים הנדונים בתקשורת ההמונים, ולאו-דווקא מהחיים הפרטיים.
מאשימים את היהודים
תג מחיר ובקבוק תבערה - עם יד על הלב, מי מאתנו יכול לומר שאינו מושפע מהדיווחים על אודות נוער הגבעות הפרוע שפורץ את גבולות החוק, עושה דין לעצמו, פוגע ב"ערכים המקודשים לערבים" ובערבים עצמם, והכל רק כדי לפרוק את זעמו או את תסכולו או את שניהם, על היחס שמקבלים המתנחלים משלטונות החוק של מדינת ישראל? הרי גם מי שאוהד מאוד את המתנחלים ואת ההתנחלויות, כמעט כולנו בטוחים שאכן מדובר ב"עשבים שוטים" שצמחו בערוגות המתנחלים. ולא יעזור כלום, התופעה הזאת משליכה על המתנחלים כולם ובעינינו הם כולם חשודים. למה - כי זה מה שגורמים מסוימים רוצים שנחשוב ולכן הם משמיעים זאת באוזנינו שוב ושוב.
והנה פלא, עד היום הייתה לכידה אחת של מבצעי פעולת תג מחיר, אחרי ששרפו מסגד באיזה כפר בצפון הארץ, והתברר שמדובר בעניין פנים מוסלמי. להם אין בעיה לפגוע ב"ערכים מקודשים" לאיסלאם כידוע. בנסיבות אלו, מה יותר פשוט והגיוני מלהניח שכל הפעולות המתויגות, מבוצעות בידי פרובוקטורים?! הרי כבר היו דברים מעולם; כמו למשל בסיפור של עצי הזית הכרותים ועוד כהנה וכהנה. אבל אנחנו, יהודים טובים בדרך כלל, בלי לשים לב נסחפים בזרם העכור של שנאת היהדות ר"ל, וכתוצאה מכך חושבים ומרגישים רע ביחס ליהודים טובים. הנה נושא אחד שעליו כדאי מאוד שנעשה תשובה. ולמי ששכח, זה גם מעוגן היטב בחוקים שהיו פעם למדינה הזאת, "סוב יודיצה" זוכרים? דוגמה נוספת: משפחה ערבית שנסעה ברכב באזור גוש עציון נפגעה מבקבוק תבערה; איום ונורא, בלי ספק.
אבל מיד הואשמו היהודים במעשה הנורא, וכל מי שחושב שהוא משהו אץ-רץ לגנות את הפושעים תוך הבטחה או דרישה שנציגי החוק ישימו עליהם את ידיהם וכו' וכו'. ומכולם, הגדיל לעשות ראש הממשלה שהתקשר אל הפלשתינים להתנצל בפניהם. ואני תהיתי, מדוע אף אחד לא מפרסם כמה בקבוקי תבערה נזרקו על מכוניות של יהודים בכביש הזה, והם ניצלו בנס, בשנה האחרונה? ובעשור האחרון? ובמקרים האלה אף אחד לא העלה בדעתו להאשים את היהודים - גם אם מדובר בנוער גבעות פרוע ככינויים המכפיש - בהשלכת בקבוקי התבערה. לכולם היה ברור, ועדיין ברור, שבקבוקי תבערה על יהודים - זורקים ערבים, לא יהודים. אז מה יותר פשוט והגיוני מלהניח, שכמו תמיד, גם הפעם ערבים זרקו את הבקבוק אבל קרתה להם "תאונת עבודה"? קורה, לא?!
ללמוד לחשוב טוב
פרשת השבוע פותחת בפסוק [דברים ל"א]: [א] וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל. ונשאלת השאלה, לאן הוא הלך אם עד עתה הוא עמד מולם ודיבר אליהם? פירוש אפשרי זה שלא מדובר בהליכה ממקום למקום במובן הפיזי, אלא במובן הנפשי; עד עתה הוא המנהיג ומכאן ואילך הוא מעביר את שרביט ההנהגה ליהושע, כאמור מיד בהמשך: [ב] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם--לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַה' אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. [ג] ה' אֱלֹקֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ, הוּא-יַשְׁמִיד אֶת-הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ--וִירִשְׁתָּם; יְהוֹשֻׁעַ, הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר ה'. משה אומר לֹא-אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא, לא בגלל איזו מגבלה פיזית שממנה סבל, חלילה, בגילו המופלג, אלא כי ה' אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. בשלב הזה צריכים לעבור שינוי נפשי קיצוני, וזו ההליכה של משה, ממצב נפשי אחד למשנהו.
זה גם מה שנדרש מבעל תשובה, לא רק שינוי טכני, מדרך של 'לעשות מה שבא לי' לדרך של שמירת מצוות, זה לא מספיק כדי להיקרא תשובה, אלא נדרש שינוי תודעתי, ממצב בו אני אדון לעצמי ולדעות שלי למצב בו הקב"ה הוא בעל הבית על העולם ועלי. וכאשר הנחת היסוד היא שהקב"ה הוא בעל הבית, אפשר להתחיל לראות את המציאות כפי שהיא באמת, אפשר לשחות נגד הזרם העכור בחתירה אל המים החיים שמציעה לנו התורה. וזה מה שמציע לנו הנביא בהפטרת השבוע: [ג] קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, וְשׁוּבוּ אֶל-ה'; אִמְרוּ אֵלָיו, כָּל-תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח-טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים, שְׂפָתֵינוּ. בפשט, אומרים המפרשים על קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, שהדיבורים הנדרשים לתשובה הם דברי הווידוי, להתוודות על חטאינו; זה מספיק כדי שהקב"ה יסלח לנו על כל מה שהיה בעבר, כָּל-תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח-טוֹב, שימחל על הכל.
אבל התשובה הנדרשת לעתיד, התהליך המתמיד של תשובה הוא לדבר טוב אל ועל יהודי שני, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ; במקום להציע לקב"ה מעשים שהם נשגבים בעינינו, כמו למשל להקריב לו פרים, מוטב שנציע לו משהו פשוט מאוד ויעיל מאוד, דיבורים טובים. שהמילים שיצאו מהשפתיים שלנו יהיו מילים טובות, חיוביות. נזכיר כי את הרשימה הקודמת, לפרשת ניצבים ע"ב, סיימנו ב'סימן' השני שהציע מורנו הרב גינזבורג שליט"א לשנה החדשה, תשע"ג; הסימן הוא חלקו הראשון של פסוק מתהלים מ"ה: "רָחַש לִבִּי דבר טוב". הוספנו מדעתנו כי הכוונה היא שכדי שיהיה טוב, עלינו לחשוב טוב. זה היה בסוף הרשימה ולא היה עוד מקום (וזמן) להסביר מה זה נקרא "לחשוב טוב". אז אולי זה המקום להסביר ש"לחשוב טוב" פירושו חתירה מתמדת להתאים את התנהגותי לרצונו של הטוב המוחלט, הבורא יתברך, מתוך ביטחון מלא שכל מה שהוא עושה זה רק טוב.
ואין דבר שהקב"ה רוצה יותר מאהבת ישראל; או לפחות, להימנע מפגיעה ביהודים. בדיוק כמו שלאבא בשר ודם חשוב מאוד שבניו יחיו בשלום זה עם זה, כך אבינו שבשמיים, הקב"ה רוצה מאוד שיהיה שלום בינינו. והרי ידוע שמיד, ברגע שמבקשים, הוא מוחל לנו על כל העבירות שעשינו כלפיו, אבל אינו מוחל על מה שפגענו ביהודי שני, חלילה, עד שאותו יהודי ימחל לנו. אבל אצלנו, למרבה הצער, אנחנו עדיין רחוקים מהזהירות הנדרשת בכבודו של יהודי שני. פגיעה ביהודים ובקדשיהם מתקבלת בשוויון נפש יחסי, ע"ע בית הכנסת במגרון שהוחרבה. אותם אנשים שהכריזו כי יעשו הכל כדי למצות את הדין עם שורפי המסגדים (כמובן, בתנאי שהם יהודים כפי שהם מקווים) כי זה חמור מאוד לפגוע במקומות קדושים, אותם אנשים החריבו את בית הכנסת.
אפשר להביא עוד דוגמאות רבות לסיאובה של המערכת השלטת אצלנו, אבל דומני כי הרעיון כבר מובן; מה שאנחנו צריכים לעשות, לפחות מכאן ואילך, זה להקפיד על כך שהמערכת המסואבת הזאת לא תשתלט עלינו, על תודעתנו. להקפיד מאוד בהבחנה שבין אמת לשקר, בין צדק לעוולה, לא לקבל את הדברים שמספרים לנו כאמת שאין עליה עוררין. ללמוד לקרוא בין השורות, לזהות את השקרים ואת השקרנים, להתרחק מהם ולדבוק באמת. ולפחות בינינו ובין עצמנו, עלינו לבקש מחילה מאותם יהודים טובים שהאמנו כי נקטו בפעולות תג מחיר, זריקת בקבוק תבערה, כתובות נאצה ועוד כהנה האשמות שווא. ואין לי ספק כי הם ימחלו לנו, כי כאלה הם, יהודים טובים.
