כך חולפת תהילת עולם

מלחמת וייטנאם הותירה חלקים בחברה האמריקנית חסרי רצון להילחם על ערכי החירות והדמוקרטיה, ובעיקר כשמדובר במדינות מחוץ לארה"ב. צבא ארה"ב נטל חלק במספר לא מבוטל של מלחמות מאז 1975, אבל במזרח התיכון ביצועיו לא היו תמיד משביעי רצון. כתוצאה מכך כוחה הצבאי של ארה"ב אינו עושה רושם רב בעולם הערבי והאיסלאמי, שכן כבר בספטמבר 1970 לא היססו מחבלי החזית העממית לשחרור פלשתין לחטוף מטוסים אמריקניים ובריטיים לירדן ולפוצץ אותם לעיני כל העולם. ב-1973 חטף הארגון הפלשתיני "ספטמבר השחור" בח'רטום בירת סודן את השגריר האמריקני, סגנו וסגן השגריר הבלגי והוציא אותם להורג בהוראה טלפונית אישית של יאסר ערפאת. למרות שהאמריקנים קלטו את השיחה וידעו בזמן אמיתי את כל הפרטים, ההשפלה שספגו מידיו של הטרוריסט השתיקה אותם, ובהמשך הפך ערפאת (בעזרתם של כמה ישראלים עייפי נפש שנפלו במלכודת קסמיו ושקריו) ל"פייבוריט השלום". הוא בז לאמריקנים, שיטה בהם ללא הרף, והם המשיכו להאמין לו. ב-1979 לא היססו כמה מאות פורעים אירנים להשתלט על השגרירות האמריקנית בטהרן, למרות שהייתה בכך פגיעה בריבונות האמריקנית. הם החזיקו בשבי, תוך עבירה על החוק הבינלאומי, כמה עשרות דיפלומטים אמריקנים למשך 444 ימים. הנשיא האמריקני ג'ימי קרטר ניסה לבסוף לשחררם בפעולה צבאית שנכשלה, ורק כשרונלד רייגן הושבע האירנים - שפחדו ממנו - שחררו את הדיפלומטים האמריקנים. התעוזה האירנית מול ארה"ב אינה יודעת גבול: באוקטובר 2011 ניסתה אירן לחסל בבירת ארה"ב, לא פחות, את השגריר הסעודי לוושינגטון. האירנים אינם מהססים לכנות בגלוי את ארה"ב "השטן הגדול", כינוי שמשמעותו אחת ויחידה, שיש לנהל נגדה מלחמת קודש, ג'יהאד למען אללה, עד שזו תחוסל ואזרחיה יאמצו את האיסלאם השיעי.

באפריל 1983 פוצץ חיזבאללה - הזרוע הארוכה של אירן בלבנון - את שגרירות ארה"ב והרג 63 אנשים, ובאוקטובר אותה שנה פוצץ את מפקדת הנחתים בבירות והרג 241 אמריקנים - חיילים ואזרחים. התגובה האמריקנית הייתה בריחה מלבנון, שעודדה מאוד את חיזבאללה ואת פטרוניו באירן ובסוריה, והציגה את ארה"ב כחסרת עמוד שדרה. חודש לפני כן, במארס 1983, פיגע חיזבאללה בשגרירות ארה"ב בכווית, וביוני 1985 ארגן חיזבאללה חטיפת מטוס נוסעים אמריקני של חברת טי. וו. אי. ביוני 1996 ביצע חיזבאללה פיגוע בבסיס צבאי אמריקני בסעודיה. כל הפיגועים הללו שביצע חיזבאללה השיעי בהשראה אירנית נותרו ללא מענה אמריקני. לוב של קדאפי תרמה גם היא את חלקה בפגיעה בארה"ב, בפיגוע בדיסקו בברלין שבו בילו - ונהרגו - מספר חיילים אמריקנים בשנת 1986. הפיגוע הביא למתקפה אווירית אמריקנית על ארמונו של קדאפי, ולמרות שבתו המאומצת נהרגה, הוא לא נרתע וב-1988 ארגן פיגוע נקמה במטוס "פאן-אם" מעל העיירה לוקרבי בסקוטלנד, והרג כמעט 300 איש. הוא לא נענש עד 2011, עת נגררה ארה"ב למתקפה על לוב כמעט בעל כורחה. בצד הסוני של המשוואה האיסלאמית ראו את החולשה האמריקנית מול אירן וחיזבאללה, והחליטו גם הם להגביר את הלחץ על ארה"ב: באוגוסט 1990 לא שעה סדאם חוסיין לאזהרותיה של ארה"ב וכבש את כווית, אחת מספקיות הנפט העיקריות של המערב, בטענה שהיא מחוז של עירק. צעד זה הוציא מגדרו את המערב, בראשות ארה"ב, ובינואר 1991 פתח במלחמה ושחרר את כווית, אך לא שחרר את עירק ואת העולם מסדאם חוסיין. המלחמה הובילה את מתנגדי ארה"ב להסיק שתי מסקנות עיקריות: האחת היא שהמערב יוצא למלחמה לא על אידיאלים אלא על אינטרסים, ובמקרה של כווית הנפט היה הגורם. המסקנה השנייה היא כי המערב חושש משינוי משטרים, גרועים ככל שיהיו, שמא המחליף יהיה גרוע יותר. אלא שבמלחמה זו היה כישלון אמריקני נוסף: היו אמריקנים, אולי אנשי סי אי איי, שרמזו לשיעים בדרום עירק כי אם ימרדו בסדאם, ארה"ב תסייע להם להפילו. במארס 1991 החל מרד שיעי נגד סדאם המובס, אך הוא דיכא אותו באכזריות רבה שעלתה בחייהם עשרות אלפי שיעים מבלי שארה"ב נוקפת אצבע. בגידה אמריקנית זו בשיעים של עירק משפיעה עד היום על יחסם של השיעים בעירק אל ארה"ב. באוקטובר 1993 ניסה כוח קומנדו אמריקני לתפוס שני טרוריסטים במוגדישו בירת סומליה, והגיע לעיר במסוקים. הסומלים הרגו 18 חיילים אמריקניים והתעללו בגופותיהם לעיני המצלמות, ללא חשש מזעמה של ארה"ב. בן-לאדן, אחרי שבני בריתו המוג'אהדין הצליחו לסלק את הסובייטים מאפגניסטן ולזרז את קריסת ברית המועצות, החליט להפנות את נשקו האמריקני נגד ארה"ב, מובילת הכפירה העולמית, המתירנות והתרבות החומרנית. בדצמבר 1992 התקיפו ג'יהאדיסטים מלונות ליד נמל עדן שבהם התאכסנו חיילי ארה"ב. בפברואר 1993 נעשה הניסיון הראשון למוטט את מגדלי התאומים בניו-יורק. באוגוסט 1998 פוּצצו שגרירויות ארה"ב בניירובי בירת קניה, ובדאר א-סלאם בירת טנזניה, נפלו 224 הרוגים ואלפים נותרו פצועים. בשנת 2000 פגע אל-קאעידה במשחתת האמריקנית קול מול חופי תימן והרג 17 חיילים. וב-11 בספטמבר 2001 ארגן אל-קאעידה סדרת פיגועים נגד סמלי מסחר ושלטון בארה"ב, שהפילו כ-3000 הרוגים. באווירה ששררה בשנות ה-2000 הראשונות שבהן הוצגה ארה"ב כפגיעה למרות כוחה הרב, לא היססו טרוריסטים איסלאמיים לשחוט אזרחים וחיילים אמריקנים אל מול המצלמות, כמו את דניאל פרל ב-2002, ואת ניק ברג, יוג'ין ארמסטרונג וג'ק הנסלי ב-2004. בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001, יצאה ארה"ב למלחמת חורמה נגד אל-קאעידה ומשטר הטליבאן באפגניסטן שנתן חסות לארגון זה. מלחמת בליץ הביאה לקריסת המשטר ולפירוק מאות הבסיסים שהיו לאל-קאעידה באפגניסטן. הקואליציה בראשות ארה"ב השיגה בתוך חודשיים שליטה מוחלטת בכל שטח אפגניסטן. אך כיום, יותר מ-11 שנה של לחימה סיזיפית, של דם וכסף רב, שולטים חיילי ארה"ב ובני בריתם רק על כ-5 אחוזים משטח המדינה. נראה שאפגניסטן עומדת להיות שייטנאם שנייה. בהמשך, קואליציה בינלאומית בראשות ארה"ב כבשה את עירק ב-2003. אך מאז הכיבוש, אתגרו ארגונים שאימצו את האידיאולוגיה של אל-קאעידה את היציבות שניסתה ארה"ב ליצור בעירק באמצעות מאות פיגועים שהפילו אלפי חיילים אמריקניים ועשרות אלפי אזרחים עירקיים. לתוך הקלחת העירקית נכנסה גם השכנה ממזרח, אירן, שמימנה, אימנה וחימשה ארגונים שיעיים הזוכרים היטב את הבגידה האמריקנית במארס 1991, ואלה הפילו בין השנים 2003 ל-2008 חללים אמריקניים רבים. למודיעין האמריקני היו אין-ספור הוכחות למעורבות האירנית בהרג חיילים אמריקנים. אך ארה"ב מעולם לא הגישה לאירן חשבון על כך, מחשש שמא תיאלץ לפתוח חזית חדשה, נוספת אל אלו באפגניסטן ובעירק.

אכן, הכישלון האמריקני הגדול ביותר עד עתה הוא בעירק: נשיא ארה"ב, ג'ורג' וו. בוש, הכריז ב-1 במאי 2003 - חמישה שבועות אחרי פרוץ המלחמה בעירק - כי "המשימה הושלמה". מספר ההרוגים האמריקנים היה אז כ-170. עברו עוד חמש שנים ו-4,500 אמריקנים הרוגים עד שהמלחמה אכן הסתיימה, פחות או יותר, כשהמערכת הפוליטית העירקית שהאמריקנים הצליחו לייצר רעועה ושברירית. בסך-הכל שפך משלם המיסים האמריקני על עירק יותר מטריליון (אלף מיליארדים) דולרים. הנשיא האמריקני ברק אובמה, כהבטחתו, הוציא את חיילי ארה"ב מעירק בדצמבר 2011, וכתוצאה מהבריחה האמריקנית, עירק כיום נשלטת בפועל על-ידי אירן. כך, למרות האיסור הבינלאומי על אירן לייצא נשק, ועל סוריה לייבא נשק, אירן מספקת למשטר הרצחני בסוריה נשק, תחמושת ולוחמים ברכבת אווירית העוברת בשמי עירק. האמריקנים יודעים, ואינם עושים דבר למנוע זאת. כישלון אמריקני אחר, גדול לא פחות מזה שבעירק, הוא הכישלון לעצור את תוכנית הגרעין הצבאית האירנית. די לנו להזכיר את משבר הטילים הסובייטים בקובה (1962) כדי לראות את ההבדל בין אז להיום: הנחישות שהפגין נשיא ארה"ב אז, ג'ון פ. קנדי, גרמה לסובייטים להתקפל בתוך שבועיים, ואילו כיום הרפיסות שמציג העולם - בראשות ארה"ב - מול אירן מאפשרת למדינת האיותאללה להתקדם בתוכניתה הגרעינית הצבאית כבר יותר מ-15 שנה. בעבר תרגלה אירן ירי טילים מצוללות, ובעזרת טילים אלה בעלי ראש קרב גרעיני מתחת למי האוקיאנוסים היא תוכל להכתיב לעולם כולו את תנאי הכניעה. העולם מגנה, מוקיע, מזהיר ומאיים, אך כל האיומים הם דיבורי סרק, כל עוד אין מאחוריהם איום אמין. סנקציות כלכליות אינן יעילות כשמדובר בשאלות הנתפסות אצל משטרים דיקטטוריים כגורליות, שכן אלה יודעים להסיט את הסנקציות אל האזרחים, וכך האליטה השלטת נותרת ללא פגע. עם זאת, ארה"ב של אובמה פוחדת להציב קווים אדומים למשטר האייתואללה, השועט קדימה אל הפצצה העלולה להגיע גם לניו-יורק, לא רק לתל אביב. כך, בתהליך מתמשך, הפכה ארה"ב לנמר של נייר במה שנוגע לעולם הערבי והאיסלאמי. הבנדיטים האיסלאמיים שואבים עידוד מהחולשה האמריקנית, ודווקא ניסיונות ההתקרבות של אובמה לאיסלאמיסטים שהחלו בנאום קהיר (יוני 2009) הגדילו את דרישות האיסלאמיסטים ממנו. הוא באותה הזדמנות הוכיח לעין כל את איוולתו המדינית: באותו יום שבו היה אורח הכבוד של חוסני מובארק, הוא נפגש בקהיר עם יריביו המרים ביותר של נשיא מצרים - מנהיגי "האחים המוסלמים" - וזה היה לא פחות מתקיעת סכין בגבו של מובארק המארח. מובארק הפגוע והנעלב לא בא לשמוע את נאומו של אובמה בתירוץ קלוש שנכדו נפטר זמן מה קודם לכן.

ברקע החולשה האמריקנית עומדות עובדות נוספות שאנשי המזרח התיכון ערים להן היטב: קוריאה הצפונית עושה כטוב בעיניה בתוכניות הגרעין והטילים, למרות ההתנגדות המערבית והיפנית. בעבר השלימה ארה"ב עם ההתגרענות של הודו ופקיסטן, ואף סלחה לראש תוכנית הגרעין הפקיסטנית, עבד אלקאדר ח'אן, על שהקים שוק שחור למכשור, חומרים וידע גרעיניים, והפיץ את מרכולתו לכל המרבה במחיר. מאז שקרסה ברית המועצות ומדעני הגרעין שלה חיפשו פרנסה במדינות אחרות, האמנה לאי-הפצתו של נשק גרעיני הפכה לנייר חסר משמעות רבה, בעיקר משום שארה"ב של ביל קלינטון "נרדמה בשמירה" לאורך שנות ה-90'. רצח השגריר האמריקני בלוב החודש היה רק חולייה נוספת בשרשרת הכישלונות האמריקניים להבין את המזרח התיכון: דווקא השגריר שהיה חוליית הקשר בין הממשל האמריקני והמורדים בקדאפי, היה מטרה לאש אוטומטית של איסלאמיסטים לוביים שגררו את גופתו בחוצות בנגזי. ועכשיו מגיע הסרט הדבילי שהופק בארה"ב, ששום אדם בעל חוש טעם כלשהו לא ימשיך לצפות בו אחרי הדקה הראשונה. בארה"ב החירויות של יצירה, דיבור והבעת העה מעוגנות בחוקה, וחשיבותן בעיני מרבית האמריקנים - עליונה. חירות זו מקנה ליוצרי הסרט זכות מלאה ליצור ולומר בו ככל העולה על רוחם (במגבלות הוצאת דיבה), כולל ביקורת על דמויות היסטוריות ורעיונות דתיים. למרות זאת, מיהרו שלטונות ארה"ב לעצור את יוצר הסרט, רק מן הטעם שהעולם המוסלמי סוער ורותח. שוב הוכיחה ארה"ב כי היא ניתנת לסחיטה ונכנעת לאלימות, אם זו באה מהצד האיסלאמי. קנאי האיסלאם חשים בחולשה האמריקנית ומגבירים את הלחץ. האמריקנים סיגלו לעצמם את תרבות "התקינות הפוליטית" המכתיבה להם "להיות נחמדים" גם אם מי שממולם אינו נחמד בכלל. הם מאפשרים לארגונים איסלאמיים לפעול בחופשיות בארה"ב, להקים מסגדים כמעט ללא הגבלה ולהטיף בהם לאלימות נגד "הכופרים", במסגרת הזכות להבעת הדעה כמובן. אנשים המזוהים עם האיסלאם הקיצוני נכנסים ויוצאים אל הבית הלבן וממנו ומשמשים כ"יועצים" לנשיא ולשרת החוץ האמריקניים. מחלקת המדינה האמריקנית הובילה בדור האחרון את המדיניות הפייסנית והתבוסתנית של ארה"ב, שדרדרה בעיני העולם הערבי והאיסלאמי את מעצמת-העבר לדרגה של נמר מנייר. בהוראה מגבוה לפני כשנה נאסר על כל רשויות החקירה האמריקניות - סי אי איי, אף בי אי ואחרות - לשאול נחקרים על אמונותיהם, וכל תוכניות האימונים של חוקרים עברו צנזורה בידי ועדה עלומה, שחבריה אינם ידועים. האיסלאם, המהווה מצע אידיאולוגי של רבות מהפעולות שבוצעו נגד אמריקנים בארה"ב, חדל להיות עניין שמותר לחוקרים להתעניין בו או לשאול עליו או להתייחס אליו. כך, למשל, האירוע הטרוריסטי בבסיס פורט הוד (נובמבר 2009) שבו רצח נידאל חסן (מוסלמי ממוצא פלשתיני) 13 מחבריו החיילים ופצע 31, הפך ל"אלימות במקום העבודה", והניסיון של פקיסטני לפוצץ מכונית תופת בכיכר הטיימס בניו-יורק (מאי 2010) הפך ל"תאונת דרכים". יש אמריקנים המאמינים שפיגועי ה-11 בספטמבר 2001 היו "תאונות טיסה" בלתי מוסברות במקרה הטוב, וקונספירציה של הסי. אי. איי. במקרה הסביר. להאשים מוסלמים בטרור? חס וחלילה, כי זו האשמה בעלת אופי קולקטיבי, היא "לא תקינה פוליטית" והמוסלמים עוד עלולים להיעלב ואף להתעצבן. בורותו של הממשל האמריקני בענייני המזרח התיכון הוכחה במהלך שלוש השנים האחרונות, שבהן השמיעו לא פעם אנשיו אמירות כמו "'האחים המוסלמים' הם תנועה חילונית בעיקרה", "ניתן לשכנע את אירן בדרכים דיפלומטיות לוותר על העשרת האורניום", "אין הוכחה לקיומה של תוכנית גרעינית צבאית באירן" ו"האיסלאם הוא דת של שלום". כשכך מדברים ראשי הממשל האמריקני, "האחים המוסלמים" בצד הסוני של האיסלאם, והאירנים בצד השיעי שלו, יודעים שאין להם ממה לחשוש. "השטן הגדול" איבד את שיניו ואת נכונותו להשתמש בקרניו. אוסמה בן-לאדן אומנם חוסל, אבל האידיאולוגיה שלו חיה ובועטת בלבותיהם של אנשים רבים, רבים מידי, בעולם בכלל ובארה"ב בפרט. תהליכי הבליה שעוברת החברה האמריקנית גלויים לעין כל: ביום שבו נרצח שגריר ארה"ב בלוב עסקה אומנם התקשורת בעניין זה במהדורות החדשות, אך ביניהן נמשכו העסקים כרגיל: תוכניות ריאליטי נבובות, אוכל ובישול, ראיונות על עניינים תפלים, וכמובן עסקים ושוק ההון. הפגיעה בריבונות ארה"ב בפריצה לשגרירות, והרצח הנורא של שגרירה, לא הצליחו להוציא את ארה"ב מהשגרה של "אָכוֹל ושָתֹה". ארה"ב מאבדת במהירות את הרצון להגן על ערכיה שלה, ובמזרח התיכון העובדה הזו ניכרת בעליל. הפרלמנט הכוויתי ניהל לפני כשנה דיון בנושא: "האם על כווית להפוך לחלק מאירן או לא?" בבסיס הדיון עומדות שתי הנחות: האחת היא שעלול להגיע יום שבו אירן תנסה להשתלט על כווית בדרך צבאית או באמצעות "שכנוע", והשנייה היא כי במצב הרפיון האידיאולוגי המאפיין את ארה"ב, והמשבר הכלכלי המעיק על אירופה וארה"ב, אין סיכוי שהעולם המערבי יבוא שוב עם כל צבאותיו לחלץ את כווית מכיבוש, כפי שעשה בינואר 1991. לכן כוויית שוקלת כיום להצטרף לאירן, כדי לחסוך את מוראות המלחמה ואת סבל הכיבוש, וכדי לקבל תנאים טובים יותר בהצטרפות זו מרצון. מה יקרה אז עם הנפט הכוויתי? האם תכבד ארה"ב את "הרצון החופשי" של כווית להצטרף לאירן? ומה יקרה אחר כך לאמירויות האחרות?

המסקנה שעל ישראל להסיק מכל האמור לעיל ברורה: ביטחונה אינו יכול להיות בן ערובה של הנחישות האמריקנית ההולכת ומתפוגגת, ושל נטייתם של חלק מקובעי המדיניות האמריקנים להטיל את חבריהם - ראה את מקרה מובארק - אל מתחת לגלגלי האוטובוס. יש בקהילה הפוליטית האמריקנית אנשים לא מעטים שכלל אינם משוכנעים שקיומה של ישראל משרת את האינטרסים של ארה"ב, ובעיקר אם תמיכתם בה עלולה להרגיז את המוסלמים. לכן על ישראל להציב מול שכניה אִיוּם אמיתי, ממשי ואמין. כי במזרח התיכון שלום ניתן רק לבלתי מנוצחים, וחירות ניתנת רק למי שמוכן להילחם עליה. המזרח התיכון אינו מקום לעייפי נפש, ובפרט לא לאלה שתהילתם הגלובלית חלפה ואיננה. העולם הערבי והאיסלאמי יודע להעריך ולכבד רק את אלה המעריכים את עצמם, היודעים להציב קו אדום ברור ועז בפני כל מבקשי רעתם ומוכנים להקריב, לצאת ולהילחם למען שימור חירותם האזורית ותהילתם הגלובלית. מחלתה של ארה"ב אינה סופנית. בתקופת נשיאותם של רונלד רייגן, ג'ורג' בוש האב וג'ורג' וו. בוש הייתה לארה"ב תדמית אחרת בעיני העולם הערבי והאיסלאמי. זאת, היות שאז לפחות הפגינה אמריקה רצון להתמודד עם הגורמים הבעייתיים ולא לפייסם או להיכנע לדרישותיהם.