עלינו לשאול את השאלות הנכונות

אני מעריך את הכותב בכך שהוא מעלה באומץ את השאלות, שאנחנו נמנעים מלשאול, ואם כבר שואלים נסחפים בפרץ של תשובות העוברות את מכבש הדמוניות של האחר במיוחד אם הוא פלשתיני. אני בן לעם שבא לכאן לבנות את חייו הלאומיים. באנו לכאן מכל קצות תבל, כי יש לנו זיקה היסטורית לכאן, לאדמת מכורה. בואו של סבא רבא שלי לכאן היה מלווה בכמיהה דתית עמוקה לירושלים, כמיהה שמומשה בשילוב של הסתופפות בהיכלה של תורה עם עבודה פיזית קשה באדמת ביצה לשם קיום משפחתו. אני מצר על כך, שרבים בתוך עמי - בניגוד לד"ר מירון בנבנישתי - משלבים לתוך הזכות הבלתי ניתנת לערעור של העם היהודי לבנות כאן מדינה יהודית, גם נטילת היתר לפגוע באחר, שחי כאן על אותה אדמה. לוקחים כמובן מאליו מציאות, שאנחנו שולטים במרחב שבין הירדן לים על אוכלוסיה גדולה של פלשתינים משוללי ריבונות עצמית. אני מצר על כך, שאנחנו, בני העם היהודי, שבדין בונים בארץ הזו חיים לאומיים במסגרת של מדינה ריבונית, עברנו לסדר היום במהלך שנות קיומנו כאן על מעשים, שלא הייתה הצדקה מוסרית ואנושית לבצעם, כמו: הריסת כפרים במובלעת לטרון בעקבות מלחמת ששת הימים. פשוט, באותם כפרים גירשנו תושבים פלשתינים (טוב שלפחות הופסק הגירוש מהעיר קלקיליה הסמוכה לכפר סבא). יאמרו בגנותי, אתה כואב כאבו של האחר, שאתה מעלה מאוב ההיסטוריה, ומתעלם ממעשים נפשעים, שביצעו פורעים ערביים בחברון בתרפ"ט, בה חיו גם קרובי משפחתי. אתה מתעלם מרצח ילד יהודי בשנתו ורציחת הוריו בישוב איתמר, ומתעלם ממסעי הרג באזרחי ישראל באוטובוסים. אינני מתעלם. דווקא עכשיו בתקופה של שקט מדומה, דווקא בתקופה של שביעות רצון, המהלכת בתוכנו סטטוס קוו משקר ומאחז עיניים, אסור להיתפס לאשליה שיוצר השקט המדומה. אסור לנו להיצמד לתפיסה, שלא נורא, ניתן להמשיך במצב הזה של העדר פתרון. להפך, מחובתנו להתמודד עם מה שאסור היה לנו לעשות ועשינו, ואנחנו רואים את זה כמובן מאליו. אנחנו שבצדק מגנים ומוקיעים נטילת חיי אזרחים ישראלים במעשי טרור נפשע מחובתנו להתמודד באומץ עם מה שאסור היה לנו לעשות. לנו יש חלק כבד בכך, שנוצרה מורשת לאומית ותחושות לאומיות בקרב העם הפלשתיני החי תחת שליטתנו, כפי שניסח אותה איש הרוח ניזאר קבאני - "הֵם גָּנְבוּ מֵאִיּתָנוּ אֶת זֵכֶר הַלִּימוֹן / הַמִּשְׁמֵשׁ וְהַנַּעֲנַע וְאֶת נֵרוֹת הַמִּסְגָּדִים / הֵם הוֹתִירוּ לָנוּ קֻפְסַת גַּפְרוּרִים עַזָּה / עֶצֶם יְבֵשָׁה הַנִּקְרֵאת יְרִיחוֹ ". את כמיהתם למולדת אנחנו לא נכחיד בכוח החלטה שלנו, ובכוח מונולוג מתנשא של שר החוץ שלנו במקום דיאלוג מכבד. אנחנו במונולוג מתנשא במקום דיאלוג מכבד. לא נעקור כאב דור שלישי ורביעי של בני כפרים נטושים כמו ברעם, אקרית, ע'באסייה, ח'ירבת ג'למה ועוד, שהם סמל לעוולות גירוש בלתי חוקי, שבוצע אפילו בניגוד לצווי בג"ץ. הנפקדים הנוכחים לכן מן הראוי, שנתייחס לאמירה אמיצה של ד"ר מירון בנבנישתי בספרו "חלום הצבר הלבן" על "הנפקדים הנוכחים החיים בתוכנו (עמוד 163) - "הם אינם שואפים לנשל את התושבים היהודים, שבנו את בתיהם והקימו יישובים באתרי כפריהם ובאדמותיהם... לא פחות מ-140 כפרים ערביים הרוסים ואדמותיהם נמצאים בפארקים ובשמורות הטבע". מול גישות, שיוצרות דמוניזציה מוחלטת לגבי הפלשתינים, מגלה ההיסטוריון ד"ר מירון בנבישתי אומץ לב אינטלקטואלי בקריאה לישראל להיות מוכנה לתקן עוולות בתקדים של רצון טוב. בעמוד 162 מעלה ד"ר בנבנשתי "מה יכול היה לכלול תקדים של רצון טוב". מן הראוי להתייחס לדוגמה אחת אותה הוא מעלה בספרו בהתייחסו לכספים שצברה ישראל ממכירת האדמות החקלאיות, שהיו ברובן בבעלות של נפקדים, "שמעורבים בהם מיליארדי דולרים. היה זה מעשה צודק, אילו הייתה הממשלה מקצה אחוז מסוים מהרווחים האלה לצורך הקמת קרן פיצויים לבעלי הקרקעות הנפקדים, זה היה יכול להיות לא רק מעשה צודק, אלא מחווה הרומזת לכך, שישראל אינה מתנערת מאחריותה החלקית לבעיית הפליטים." גם אם אינני מסכים למספר לא מועט של מסקנות אליהן הגיע ד"ר מירון בנבנישתי, אני מעריך את אומץ ליבו לומר לחברה הישראלית אמת כאובה, שלצערי, רוב הציבור ממאן להקשיב לה. אני מעריך את התמודדותו עם פרץ לאומנות,שסוחף אותנו בכותבו את השורות הבאות - "מחפשי הנקם ותאבי תשובה הולמת יגיבו בכעס ובגידופים: איך אפשר לגלות אמפתיה לאוסף של רוצחים שפלים." (שם עמוד 167). ובהמשך הוא כותב - "אבל מתגנב החשד שגם זו מורשת קרב... כדי להענישם, לעקור אותם מבתיהם, לחשוף את שדותיהם, ואז לגאול את האדמה הנטושה לצורכי הישראלים. דור אחרי דור אנחנו גורמים להם לנטוש את בתיהם, מתנחלים בהם... חייבים להרהר הרהורים נוגים על אחריותו של המפעל, שבתחילתו היו גלומים בו כל כך הרבה אידיאלים נשגבים". והוא ממשיך את המשפט בנימת כאב הזורקת לחלל את השאלה - "האם מונח ביסוד המפעל הציוני איזה "חטא" קדמון?" (שם, 167). ד"ר מירון בנבנישתי מייסר לא רק את הימין על כך, שאין באמתחתו תשובות לשאלות איתן חייבת מדינת ישראל להתמודד. הוא מייסר גם אותי. אני כמי שסבור, שהפתרון של שתי מדינות לשני העמים זה הפתרון היחידי, העושה צדק עם שני העמים, מודה בצער ובכאב רב, שאני עומד חסר אונים מול שאלות נוקבות ששואל ד"ר מירון בנבנישתי באומץ לב. שאלות המובילות לקביעתו, שנוצרו עובדות הקיימות בשטח, המונעות את אפשרות מימוש הפתרון שאני מייחל למימושו, ומצר על כך, שהוא הולך ומתרחק מאיתנו.