מנהג מגונה עושות להן הרשויות המקומיות בארץ כשהן נמנעות מהנצחת זכרם של יוצרים ובונים, שנתנו את חייהם לעיצובה של ההוויה הישראלית בהן. במקום לקרוא רחובות על שמם - הן מעדיפות להעניק להם שמות סתמיים והזויים, התלושים מן המציאות היומיומית.
קחו,למשל, בתל אביב, את רחוב אנוכי, או את רחוב הסבא; את סמטה אלמונית או סמטה פלונית; בירושלים חוגג רחוב המשעול האחרון, ובאבן יהודה - רחוב השומשום; בהרצליה יש רחוב החלום ופשרו, ובהוד השרון מככב לו רחוב האהבה. ויש, כמובן, עוד כהנה וכהנה, כשתקצר היריעה מהכיל את כולם.
האמת ניתנת להיאמר ששמות הרחובות נקבעים על-ידי ועדת השמות של הרשויות המקומיות, כאשר לאופן קריאתם יש, פחות או יותר, מאפיינים דומים בישובים השונים. השמות נחלקים לקטגוריות אחדות: כך, למשל, יש רחובות הנקראים על שמם של אישים, ויש אחרים הנושאים את שמם של צמחים או בעלי-חיים. אבל יש, כאמור, גם שמות מוזרים וייחודיים, כפי שמנינו, שאין להנצחתם הסבר הגיוני.
התעשתות
נוכח המחדל הזה נאלצות משפחותיהם של יוצרים ובונים לא מעטים בארץ הזאת לירוק דם, כאשר הן מבקשות לשכנע את הרשויות המקומיות, שבתחומיהן פעלו יקיריהן, שמן הראוי להנציח בהן את שמם. אלא שלא אחת גומלות להן הרשויות המקומיות רעה תחת טובה ופשוט מתעלמות מפניותיהן. זה מה שעלה, למשל, בגורלן של שושנה דמארי ויפה ירקוני; של ברכה צפירה ואסתר גמליאלית - כולן מעצבות הזמר העברי. מן הסתם יהיה זה גם גורלם של נתן יונתן וחיים חפר; של יעקב רוטבליט ויאיר רוזנבלום. הדעת נותנת שמה שעשו ארבע היוצרות לזמר העברי - עשו לא פחות בהצלחה אף ארבעת היוצרים האלה.
לדאבון הלב, זוהי גם מנת-חלקם העגומה של אנשי הספר דוד אבידן ודן בן אמוץ; של יאיר הורביץ, יונה וולך ודליה רביקוביץ.
מן הראוי היה שהרשויות המקומיות יתעשתו מקיפאונן הבלתי מובן ויעלו מתהום הנשייה את זכרם של כל אותם נשכחים מרובים. אחרי ככלות הכל, לא רק ביאליק והרצל הם אלה שהצליחו לבנות את ההוויה הישראלית.
