המסקנה: לא להצביע - עדיף!

כל מי שחי במדינה יודע שהמדינה נשלטת ע"י המיעוט ולא ע"י הרוב, אחרת הייתה לנו תחבורה ציבורית בשבת והרבנות הראשית לא הייתה חלק חשוב מחיי הנישואים של האזרחים. אבל מלבד הסמנטיקה, הרוב בישראל לא קובע כלום. הוא בכלל לא נמצא בשלטון. הרוב נשלט ע"י קבוצת עסקנים במפלגות אשר מוכרות לציבור אידיאולוגיות (בעיקר מדיניות, בטקטיקה של הפחדה ולאומניות כסם להמונים), ולא נציגים נבחרי ציבור שיודעים לפתור בעיות מבלי ליצר אותם תחילה. חישבו לרגע על כל אחד מחברי הכנסת, 120 במספר, מי מהם כאינדיבידואל היה עובר את אחוז החסימה? עזבו את אחוז החסימה. מי מהם היה מקבל 1/120 קולות מהבוחרים? אולי מעטים והמוכרים ביניהם. בטח ביבי, ליברמן, לפיד, שלי? (בספק, אם לא הייתה מפלגת העבודה כסמל מאחוריה) אפילו ראש ממשלה לשעבר (ברק) שבקושי עובר אחוז חסימה לפי הסקרים האחרונים הביא כמה מנדטים עלובים בראשות העבודה. מה לגבי שאר 100 חברי כנסת שספק אם הציבור יודע את שמם? אין ספק שהסמלים ומעמד המפלגות והעסקנים שמנהלים אותם הם משקל נכבד בקביעת הפרסונות שקובעות את מהלך חיינו. ואין ספק שאת האג'נדה של עסקני המפלגות נבחרי הציבור מיצגים, ולא את שלי ושלך. מי מאיתנו יכול להיבחר לכנסת אם הוא לא מכיר איזה עסקן פוליטי או קבלן קולות? למי מאיתנו יש יכולת לקבוע מי ייצג אותו באופן אישי ויהיה אחראי כלפיו באופן אישי להחלטות שלו? רק 2 אחוזים מהאזרחים התפקדו למפלגות והם אלו שקובעים לשאר הציבור - 98% מי ייצג אותם בכנסת. אבל לא לכל המתפקדים כוח שווה. יש אלו שמוכרים את קולם לעסקן (קבלן קולות) שהוא בתמורה מוכר לח"כ הפוטנציאלי. את התשלום על התמיכה הזאת כולנו משלמים יום אחרי הבחירות - זו דמוקרטיה? מה בדיוק חשב לעצמו בן-גוריון ששכנע את הציבור בשעתו לקבל צורה כזו של דמוקרטיה? המטרה של בן-גוריון הייתה לשמר את כוח השלטון במפלגה - בדיוק כמו שברית המועצות שימרה את כוחה דרך המפלגה הקומוניסטית. אף מערכת דמוקרטית לא יכולה לחייב את הציבור להתפקד למפלגה. אולי ברית המועצות יכולה לעשות זאת או סין - שם אם אתה לא חבר מפלגה אתה לא קיים. גם כאן בישראל בתקופת מפא"י האגדית בלי הפנקס האדום - לא היית קיים, לפחות לא כלפי מוסדות המדינה. מאז השתרש המנהג שללא מפלגה אין אפשרות להיבחר לכנסת. למי יש זמן להתפקד למפלגות? הציבור הרחב צריך לכלכל משפחה ולהתקיים. במהלך החיים המהיר של שנות האלפיים נמנע מרבים מאיתנו הזמן להתפנות לחיים ציבוריים ומעורבות. זה נועד לסנן את הפחות מקושרים והעניים מלהשתתף בהליך הפוליטי - כל עוד הם עסוקים בקיום הם לא יתערבו לנו בעבודה. אבל הציבור הרחב כן יכול וצריך לקבוע מי ייצג אותו באופן ישיר - זה נעשה ב-50 מדינות בארה"ב. זה נעשה ברשויות המקומיות בישראל שם נבחר ראש עיר באופן ישיר ע"י פנייה אישית לציבור. למה לא לכנסת?

במדינת ישראל שלטון החוק לא שולט. אף אזרח לא יכול לעלות על גבעה ולבנות התנחלות בשטח מדינת ישראל, אולם עובדה זאת לא מונעת מקבוצת אנשים לעלות על גבעות בשטחים שבמחלוקת, מבלי כל תגובה של מערכת אכיפת החוק - להפך, פינוים מזכה אותם בפיצויים ובנייה במקום אחר. המדינה מפרה חוק יותר מאזרחיה. היא לא מקיימת פסקי דין של בתי המשפט והיא מפרה חדשות לבקרים חוזים עליהם היא חתומה, היא מפרה את חוקי העבודה באמצעות עובדי קבלן בידיעה שזכויותיהם מופרות. דוגמאות להפרת החוק ע"י המדינה ניתן למצוא כמעט כל יום בעיתונים. משטרת ישראל פועלת כפי שהיא פועלת, כי שוטר מעולם לא קיבל הנחיה ברורה שהגנה על זכויות יסוד של האזרח – חופש התנועה והביטוי חשובים יותר והם חלק מתפקידו להגן עליהם, אם לא מטרתו הראשונה בתפקידו. כל מי שנכנס למערכת המשפט יודע שהיא נועדה לשרת גנבים יותר מלשרת את הציבור ולפעמים נדמה שהיא נועדה ליצר עבודה לעורכי דין ולא לתת שירות לאזרח. אם אני חייב לך מיליון שקל מדוע שאתן לך אותם מרצון? לך לבית משפט יש סיכוי שבית המשפט יחייב אותי רק בחצי. ואם בית המשפט יחליט שאני חייב לך מיליון נו, אז בסדר... בתי משפט לענייני משפחה הם העוול הנוראי ביותר שמדינה יכולה לעשות לאזרחיה. שם בוודאי אין שוויון ואין חוק, יש שלטון שופטים שבידם לקבוע את כוונתך על-פי משב הרוח. בפעם הבאה שאתה יוצא לדייט תחשוב טוב לפני, כי יכול מאוד ששופט יקבע שמגיע לה חצי. כשאתה מלווה מבנק כסף לרכישת דירה ונופל, אתה לא יכול לצאת מזה, מערכת הוצאה לפועל תרדוף אותך עד המוות. כשבעל הון מלווה מיליארדים מהכספים שלך מערכת המשפט מאפשרת תספורת.

מי שקורא ספרים במדעי המדינה בטח קרא על שלוש רשויות עיקריות. המחוקקת, המבצעת והשופטת. במדינה דמוקרטית החשיבות של הפרדת הרשויות היא קריטית. המחוקקת אמורה לחוקק את החוקים. המבצעת היא המערכת הניהולית המופקדת על ביצוע חוקי הכנסת והשופטת האמונה על ישוב סכסוכים בהתאם לחוק שחוקקה הכנסת. בישראל יש רק שתי רשויות פעילות. המבצעת והשופטת - זאת הסיבה שיש מאבק מתמיד בין הממשלה למערכת המשפט. תשאלו מה קרה למחוקקת – היא מתבטלת מיד עם חתימה על הסכם קואליציוני המרכיב את הממשלה. היות שמעל 50% מחברי הכנסת נדרשים כדי להקים ממשלה, הרי שרק הממשלה יכולה להעביר חוקים כראות עיניה ובכך מתבטלת הכנסת כגוף מחוקק והופכת להיות שלוחה של הממשלה ולא גוף עצמאי. אז בין שתי הרשויות הכי חשובות במשטר דמוקרטי אין הפרדה כלל. מכל אלו ועוד, הגעתי למסקנה שאין מדובר במשטר דמוקרטי כלל, והשתתפות במערכת בחירות של משטר שאינו דמוקרטי מכשיר אותו לפעול כפי שהוא פועל - באופן לא דמוקרטי. כדי לגרום למשטר להשתנות חייבים למנוע ממנו לגיטימציה וזה יעשה רק בדרך של אי השתתפות. מלבד העובדה שאין איש שמייצג אותי מבין אלו המוצעים לבחירה. מערכת הפוליטית במתכונתה הנוכחית משולה למערכת העיכול. זה לא משנה מה יכנס, קוויאר או פיצה, את מה שיוצא ממנה כולנו מכירים (סליחה על הדימוי), וכולנו משלמים על זה. אני מסרב לקחת חלק במערכת כזו ואני לא נותן לה לגיטימציה - אז למה אתם? אם יש על מה למחות במדינה הזאת, זה על מערכות שלטוניות שאבד עליהן הכלח והדרך היחידה למחות זה לא לתת להן לגיטימציה.