יציאתה של ישראל למלחמה בעזה מוצדקת. נקודה, ללא אבל, איך, ברם, וכד'. באיחור של ארבע שנים, החליטה ישראל שהמשוואה הנוכחית אינה מתאימה. מי שמתחייב לעשות הכל כדי לעצור את ירי הטילים מעזה איננו יכול להבליג על ירי ספורדי, תחילה, ולאחר מכן להחזיק אוכלוסיה של יותר ממיליון אזרחים תחת איום של ירי. אלה אינם חיים. זו הייתה טעות נוראה לתת לחמאס והארגונים האחרים לקבוע מתי מכניסים וממטירים טילים ומתי מפסיקים. לאחר הטיל הראשון היה צריך לקרות מה שקורה עתה.
מילה חייבת להיות מילה
שחיקת ההרתעה אינה אשמת החמאס אלא אשמת מנהיגי ישראל. מילה חייבת להיות מילה. היציאה מלבנון, בניגוד לכול אלה הזועקים שהייתה טעות, היא הייתה הזדמנות מצוינת לקבוע כללי משחק אחרים. ראש הממשלה דאז ושר הביטחון הנוכחי, מר ברק, התחייב לפעול מיידית אם מלבנון ירו על ישראל. ככל שהבטחה זו נשחקה עד דק, כך הגענו למצב שחיזבאללה לא נרתע מלבצע פעולות טרור נגד ישראל. השיא היה כניסה אל תוך שטח ישראל וחטיפתם של חיילים. כך הגענו למלחמת לבנון השנייה, עם כל המשתמע מכך.
נסראללה ולא אחר טען שלו ידע שצה"ל יגיב כפי שהגיב במלחמת לבנון השנייה, לא היה מורה על חטיפת החיילים. למרות כל הטענות לגבי מלחמת לבנון השנייה, עובדה היא שחיזבאללה נזהר עד מאוד לא להפר את השקט. לכן, השאלה הבאה היא רטורית: מדוע היה צורך להמתין שש שנים מאז עזיבת צה"ל את לבנון כדי להבהיר לחיזבאללה שישראל נחושה לשמור על אזרחיה? מדוע אדמת לבנון לא הפכה למלכודת אש לאחר הקטיושה הראשונה שנורתה על ישראל? אין צורך להיות גנרל שבע קרבות כדי להבין שתגובה חריפה על כל הפרה של הסדר היא חלק בלתי נפרד מן ההסדר כולו. מי שמפר היום את ההסדר ולא יוכה, ימשיך גם מחר, עד שנדרדר למלחמה כוללת.
המלחמה תסתיים סביב שולחן הדיונים
עזה היא אבן בוחן למנהיגותם של ביב וברק. עליהם מוטל האחריות להביא שקט לאזרחי הדרום והמרכז. העיניים נשואות אליהם, לא רק מצדם של אזרחי ישראל אל גם האויבים מבחוץ ממתינים לראות מה יעשו שני הביטחוניסטים האולטימטיביים.
המצב האנומלי שהתקיים עד פרוץ מלחמה זו אינו יכול להתקיים עוד. על ראש הממשלה ושר הביטחון מוטלת האחריות הכבדה להחזיר את השקט. כל האמצעים כשרים. אין מי שיעצור אותם אם הם יבינו רק שהזמן הוא המצרך החשוב ביותר גם במלחמה. ברגע שהחלה המלחמה, שעון החול החל גם הוא לפעול. הזירה המדינית התעוררה לאחר ההלם שבו היא הייתה שרויה מעצם תחילת המלחמה. ככל שיחלוף הזמן, כך הלחצים יתגברו, עד שנגיע למצב של משא-ומתן להפסקת האש. מי שסבור שהמלחמה תסתיים בשדה הקרב טועה. הפעלת הצבא נועדה לאפשר לדרג המדיני להשיג את מטרותיו. המלחמה תסתיים סביב שולחן הדיונים.
בלתי מובן, עד כתיבת שורות אלה, מדוע בעזה עדיין לא הפנימו שלישראל עוצמה אדירה. מספר המטרות שהופצצו אינו מוכיח, בהכרח, פגיעה אנושה. יש באפשרותו של צה"ל לייצר מציאות בלתי נסבלת בעזה, ללא כניסה קרקעית ומבלי לפגוע באזרחים חפים מפשע. מדוע עדיין יש למנהיגי חמאס והארגונים האחרים חופש תנועה? מדוע בנייני הממשל עדיין עומדים על טילם? מדוע התשתיות עדיין לא נפגעו בצורה כזו ששיקומן תיארך שנים רבות? מדוע אתרי שיגור טילים אינם הופכים לעיי חורבות?
צריך להביא את חמאס ואת הארגונים הטרוריסטיים אחרים למצב שבו מול עיניהם ייראו הרס וחורבן. הלחץ עליהם יבוא מלמטה, מהאוכלוסיה עצמה. רק ברגע שמנהיגי הרצועה ירגישו שהלגיטימיות שלהם בעיני האוכלוסיה בסכנה ממשית, רק אז תהיה אפשרות לסיים את המלחמה. מעבר לכל הרטוריקה של מנהיגי חמאס, ישנה מציאות שלא ניתן להסתירה. ביום שבו תסתיים המלחמה וכל אזרחי עזה יראו, במו עיניהם, מה המחיר שנגבה על-ידי ישראל, רק אז יש סיכוי לשקט.
לישראל יתרון עצום במלחמה. אלא שכדי להשיג רגיעה, על כתפי ראש הממשלה ושר הביטחון מוטלת אחריות שאין דומה לה. על כך הם ייבחנו. אם יעמדו בציפיות של אזרחי ישראל, הריאליות ולא ההזויות, יש סיכוי שנראה אותם בהמשך ממשיכים להנהיג. הסדרים מן הסוג שראינו עד עתה, רק ירחיק אותם ממושכות השלטון. לכשתבוא הרגיע והתותחים יפסיקו לרעום, יש לחתור לניתוקה של עזה מישראל באופן מוחלט, מבחינת הם שם ואנחנו פה.
