ראשית, עלינו לשים לב שהפסקת האש אינה משקפת הסכם אלא הסדר, וכי זהו הסדר בערבון מוגבל מאוד, חלקו הגדול בע"פ וב"הבנות", שמוקדם לקבוע לאן הוא הולך, צולע או נשרך. מורסי פרס כביכול את חסותו על החמאס, והחמאס בשלב זה משתמש במורסי למטרות שונות, בראש וראשונה להפסקת הכתישה הישראלית. שילוב דברים זה מייצר סימני שאלה רבים, הרבה יותר משהוא מספק פתרונות או סימני קריאה. במערכת הכוחות הפועלת על כל צד, ניתן לצפות לסדרי עדיפויות שונים של הצדדים, למרות ששניהם נימנים על האחים המוסלמים, ובראיה איסלאמית לשניהם בסיס אידאולוגי דומה אם לא אחיד.
מלבד הצורך בהשרדות וחתירה לכך של כל צד במרחב הקיום שלו – מורסי במצרים והחמאס בעזה, למורסי מחוייבות כנשיא למצרים בעוד לחמאס שאיפות לשליטה בארץ-ישראל. בראיה ישראלית, שונות זו נותנת פתח לתקוה אבל גם טומנת בחובה סיכון מרכזי. אם תהיה זו לבסוף תקוה או יהיה זה סיכון, תלוי בעיקר בשאלה מי ינווט את מי - חמאס את מורסי או מורסי את חמאס. הערמומיות, התחכום הפוליטי, הניסיון והנחישות הפרטנית, יהיו חשובים יותר מהגודל הפיסי של שני השחקנים.
בהנחה שהמבנה הגיאופוליטי של המזרח התיכון הערבי ישאר מבוסס על מדינות זהות פחות או יותר למדינות הקיימות בו כיום, ניתן להעריך שגדול יותר הסיכוי שמורסי ינווט את החמאס ולא להפך. יחד עם זאת, בהתפתחות הגיאופוליטית של השנים האחרונות במזרח התיכון, מסתמנות שתי מגמות מרכזיות: מגמה אחת מובלת ע"י אירן ותוכנית הגרעין הצבאית שלה, והאחרת ע"י ה"אביב הערבי": שינויים פנימיים במדינות הסוניות, המובילים להעלמות המשטרים הדיקטטוריים הישנים והחלפתם בדמוקרטיות כביכול חדשות. בלב דמוקרטיות אלה ניצבים גורמים איסלאמיים סוניים רדיקלים יותר או פחות. זהו התהליך שעבר לאחרונה גם על מצרים. העולם הסוני החדש עשוי להתארגן מחדש על בסיס ליגה או אירגון בין-מדינתי חלופי של מדינות ערבית סונית, שליבת הקשר בתוכו תהיה איסלאמית סונית. זהו מבנה תחליפי למבנה שיזם בשעתו נאצר בשנות החמישים, שליבתו המוצהרת הייתה חילונית-לאומית.
הפעם הליבה היא דתית אידיאולוגית והקליפה היא המסגרת המדינתית שעברה אליו ב"ירושה" מן העולם האימפריאליסטי המערבי, בטרם קרס ברבע הראשון של המאה ה- 20. גיבוש הקשרים בתוך הגוש הסוני החדש, בין אם על בסיס אידיאולוגי ובין אם על בסיס הגמוניה של מדינה אחת או מדינות מובילות בתוך הגוש, עשוי בהמשך לפתח במרחב המזרח-תיכוני מודל כלשהו של אימפריה איסלאמית-סונית. במבול הניואנסים הצפויים בתהליכי השינוי העקריים, יהיו תמהילים שונים של ניגודים ודינמיקות שהם מפתח לאי-שקט פוליטי ולמאבקי כוח חוזרים ונשנים במשך לא מעט שנים.
השכל הישר נותן שמצרים, כמדינה הערבית הגדולה והחזקה ביותר, תעמוד בכל תרחיש במוקד ההתגבשות של מזרח-תיכון סוני חדש. מול גוש סוני, תוביל אירן – גרעינית או לא גרעינית - את הגוש האיסלאמי האחר, הגוש השיעי ככוח המרכזי. בתוך עולם האיסלאם אלה הם כוחות מתנגדים ועל כן יריבים.
המטרה: מדינה ערבית-פלשתינית בכל שטחי א"י
תהליכים מזרח-תיכוניים עשויים להיות מעניינים מאוד בראיה גיאופוליטית אקדמית, אולם בראיה ישראלית, חשוב לראותם ולבחון אותם היטב על-רקע המאבק הערבי נגד ישראל והאופן בו הם משליכים, או עלולים להשליך על מאבק זה. כיום אין כבר ספק שמצרים בהנהגת האחים המוסלמים, בעייתית מבחינת ישראל הרבה יותר משהייתה מצרים של מובארק. ומאידך-גיסא, האופי הבסיסי של המאבק הפלשתיני נגד ישראל לא השתנה. מזה שנות דור בקירוב, קיימים במחנה זה שתי אסטרטגיות מאבק, ושתיהן מתחברות אל תורת השלבים הידועה.
אסטרטגיה אחת היא של פתח ושל הרשות הפלשתינית, ודוגלת במיצויין של חלופות פוליטיות להשגת מירב הויתורים מישראל תמורת מינימום של התחייבויות ופשרות. לאחר שימוצה שלב זה, שעיקרו השגת שליטה ביותר ויותר טריטריות בא"י שבהן מחזיקה כיום ישראל, יבוא השלב הבא שיהיה מאבק פוליטי- טרוריסטי פנימי, או חזרה לדרך השימוש בכוח.
חמאס הוא הגורם המרכזי בקרב הפלשתינים, התומך בהשקפה שיש להלחם מול ישראל בכוח כבר עתה, משום שבסופו של דבר זו הדרך להכניע אותה ומוטב להגיע להכרעה כזו מוקדם ככל האפשר. המטרה העליונה של שתי הגישות היא מדינה ערבית-פלשתינית אחת בכל שטחי א"י והשתלבותה ב"עולם האיסלאמי" האזורי, יהיו פרטי מבנהו אשר יהיו. במטרת העל מאוחד העולם הערבי כולו מול ישראל; כל הדרכים מוליכות לרומא, אבל לא כל הדרכים זהות. דומה הדבר למאבק בין תנועת העבודה לרויזיוניזם בתנועה הציונית, כשמטרת העל היא משותפת – הקמת מדינה, אבל קיימות מחלוקות על הדרך, ובשאלה מי ישלוט ביצור החדש בסופו של המאבק, לכשיצלח.
האחים המוסלמים – החלופה לתמיכה בחמאס
החמאס שהיה מוקצה במצרים של מוברק, נסמך על אירן וסוריה, שהיו מקור לא אכזב לציודו, חימושו, אימונו וכלכלתו. האביב הערבי, שהביא לנפילת מובארק במצרים ולמרד בסוריה, שינה את מאזן הכוחות במשוואה הקודמת – מצד אחד שמט מידי חמאס במידה רבה, את התמיכה האירנית והסורית, אולם פתח בפניו דלת חדשה במצרים של מורסי. גם כיום ממשיכה אירא לתמוך בו, אולם תמיכה זו מוגבלת בשל חוסר קשר קרקעי ישיר בין אירן לחמאס, ומסוייגת על-רקע הזהות האיסלאמית המשותפת לחמאס ומצרים החדשה.
משום כך, גם חלק מהתמיכה האירנית כבר אינו עובר ישירות לידי החמאס, אלא לידיהם של בני החסות החדשים של אירן ברצועה, הג'יהאד האיסלאמי. מששמט החמאס את התמיכה האירנית המסורתית, נזקק לתמיכה חלופית, וזו באה לו כאמור בדמותו של משטר האחים המוסלמים במצרים בראשות מורסי, בשילוב עם גורמים נוספים כטורקיה (פוליטית), קטר (כלכלית) לוב וסודן (צינורות אספקה) ואחרים.
אילוציה של מצרים בשל הסכם השלום עם ישראל והתלות בארה"ב, אינם מאפשרים לה סיוע צבאי ישיר לחמאס, אבל מאפשרים עצימת עיניים מסיוע המגיע מאירן בהברחות מסוגים שונים דרך מצרים, ובעיקר דרך סיני. לשם כך מוכנה מצרים להעלים עיין במידה מסיימת מהפיכתם של חלקים בסיני לשטחי הפקר. בעוד שאצל מורסי מצרים עומדת במוקד תשומת הלב השלטונית-פליטית כפי שטבעי ומובן, אצל חמאס המוקד היה ונותר המאבק המזויין בישראל.
המשחק החמאסי מורכב, אך עיקבי. תחילה השתלט על עזה באמצעות בחירות (ינואר 2007), לאחר מכן מיגר את הנוכחות השלטונית השיורית של הפתח והרשות הפלשתינית (יולי 2007), ומשקיבל עצמאות וחופש פעולה, שילב גורמים שונים בתהליך ההתעצמות, התחמשות וההערכות שלו נגד ישראל.
בדומה לכל המהלכים של לוחמת הטרור האיסלאמית נגד המערב, לוחמה מבוססת על מדינות יוזמות ו/או תומכות פסיבית ו/או אקטיבית, ועל אירגונים נספחים (Proxies) המשמשים חוד חנית מבצעי, נערך כך ברצועה גם החמאס מול ישראל. בקונטקסט זה הוא "המדינה" והארגונים הנספחים ג'יהאד, אל-קאעידה ואחרים הם "המקורבים". ככל שרבים יותר הארגונים, מורכבת יותר השליטה בהם, ואינטרסים שונים מכתיבים זיקות והעדפות שאינן זהות לכולם. על מציאות זו מבססת כיום אירן את קשריה עם הג'יהאד, שבאמצעותו היא מנסה להשפיע, ליזום, להכתיב ואף לשבש מהלכים באזור, ובכלל זה את מהלכיו של החמאס עצמו. עד גבול מסוים יכול ואפילו מוכן החמאס לקבל מציאות זו, ואף להפיק ממנה את תועלת רבה.
פיצוי נאות לחמאס
חולשת הדעת של הדמוקרטיות המערביות בלחימה בטרור האיסלאמי, שלה שותפה גם ישראל, מעניקה לסטרוקטורה אירגונית-מבצעית כזו יתרונות יחסיים גדולים. בעולם המושגים של המערב, חמאס אינו מדינה, לכן הוא חלש בהרבה (?) ממדינה, ומכאן שאין לשפוט את התנהלותו כמדינה והוא גם אינו חייב לנהוג על-פי החוק הבינלאומי המתאים למדינה וכו', וכו'. בשל חולשתו זו, בין היתר הוא אינו מסוגל לשלוט בשליחי האפוקליפסה שלרשותו, והתוצאה האופרטיבית היא חופש פעולה כמעט בלתי מוגבל.
בהתקפותיו על ישראל, הוא מנצל את רגישותה לאבידות ואת העייפות המצטברת של אזרחיה לנוכח הסירוס הכללי (שאגב, בהתיחס לישראל איננו מקרה מצער של מתודולוגיה שגויה, אלא תוצאה של כוונת מכוון) ממנו היא סובלת בהשראת בעלי בריתה המוזרים במערב בכדי לעורר תקריות אש, מלחמות התשה ותהליך- שלבים מדיני שבאמצעותם הוא מקדם בהדרגה את מטרותיו. אין ספק שהחמאס ותושבי אזור החסות שבו הוא שולט שליטה מלאה בפועל, סובלים לא מעט ממדיניות זו, אולם ההשגים המצטברים והולכים לזכות החמאס מהווים עבורם, ככל הנראה, פיצוי נאות.
חמאס יזלוג ליהודה ושומרון
בעזרת מנופים אלה העומדים לרשותו, מנהל חמאס גם את המאבק על ההגמוניה ברחוב הערבי-פלשתיני. לאחר ההשתלטות על עזה, עבר עיקר המאבק ליהודה ושומרון ולהגשמת השאיפה להשתלט על שטחים אלה ולדחוק מהם את אש"ף. אילמלא נכחה ישראל באיו"ש, סביר להניח שהיה מצליח כבר להשיג יעד זה. בין אם תגיע ישראל להסכם כלשהו עם אבו-מאזן - דבר המוטל בספק חמור - ובין אם לא תגיע, חמאס מתכוון "לזלוג" ליהודה ושומרון ולהשתלט על הרחוב הפלשתיני שם בדרך זו או אחרת. נוכחות ישראלית - אזרחית וצבאית – בשטחי איו"ש הם איפוא החיסון האפקטיבי היחיד נגד השתלטות כזו.
חולשתו של אבו מאזן, שעושה אותו ל"לא פרטנר" להסר מבחינת ישראל, איננה רק הדוגמטיות והסרבנות המדינית אותן הוא מפגין בהתמדה, אלא בעיקר חוסר יכולתו או חוסר רצונו להלחם בחמאס ולהחזיר לידיו את השליטה על הרחוב הפלשתיני כולו. חולשה זו מבטיחה כמעט בוודאות מוחלטת, שכל הסדר עימו יהיה זמני ובערבון מוגבל, ובמוקדם יותר מבמאוחר הוא יוחלף כך או אחרת ע"י החמאס, שאיננו מחוייב לדרכו הפוליטית. דרכו המוצהרת של אבו-מאזן, כפי שכבר ראינו, אינה דרכו האידיאולוגית האמיתית.
מורסי היה בדרך להתעמת עם ישראל
במבצע "עמוד ענן" בא לידי ביטוי הקשר החדש בין חמאס למורסי. לכאורה הפך מורסי לתומך ונותן חסות לחמאס, אבל בד-בבד עם פסדה זו, גם התגלה ככלב שהזנב החמאסי מקשקש בו. מורסי, אילמלא נבלם ע"י ארה"ב, היה בדרך להתעמת עם ישראל, בניגוד מוחלט להסכם השלום ולאינטרסים המקומיים שלו כנשיא מצרים. הכל בגלל פרובוקציות של החמאס ובשל העובדה שחמאס התיר גם לשליחיו, הארגונים האיסלאמיים הקיצוניים בעזה, לתקוף את ישראל למרות אזהרותיה. מרגע שפעל מורסי כך, הוא יצר תקדים שיעמיד אותו ואת ישראל במבחנים חוזרים ונישנים של עימות אפשרי; הכדור עתה בידי חמאס! בעוד מורסי יתקשה להתנער מקדים זה, לחמאס שמורה האפשרות לחפש לעצמו לעת מצוא ספונסורים שאינם דווקא מצרים, כפי שעשה בעבר, כאשר נרדף ע"י מוברק.
המבצע האחרון מציב בפני השחקנים שהשתתפו בו מספר דילמות: בפני מורסי – עד כמה יעדיף את החמאס את הסולידריות האיסלאמית ואת ההסתבכות עם ישראל (וארה"ב) על פני האינטרסים המצריים הממשיים והדחופים, היה ויתפתח עימות חוזר ברצועה. בפני ישראל – כיצד תגיב לפרובוקציה חמאסית או פרובוקציה של שלוחי החמאס, לנוכח העובדה שהיא עשויה לקדם תוך כדי כך גם מפולת ביחסים עם מצרים וגם הסתבכות צבאית לא פשוטה. וכיצד תנהל ישראל את עינייניה מול שני ראשי הנחש הפלשתיני – זה שבאיו"ש עם יוזמותיו המדיניות באו"ם וזה שבעזה עם יוזמותיו המלחמתיות והחתרניות; ובאין דרך סבירה לישב בין השניים, האם תעדיף להניח לחמאס לצבור עוצמה נוספת ומעמד מדיני ולהתמודד עימו א"כ גם בעזה וגם באיו"ש. בפני החמאס – כיצד יכלכל מכאן ואילך את צעדיו לנוכח תלותו המוגברת במורסי כיום ולנוכח שאיפותיו לרכוש שליטה באי"וש, כשהמאבק בישראל הוא מנוף עיקרי לכך.
ההסדר הנוכחי רע לישראל
אין לי שום ספק שההסדר הנוכחי מול חמאס הוא זמני ובערבון מוגבל. תגובה ישראלית משמעותית נגד הליכה אפשרית של אבו מאזן לאו"ם בסוף חודש זה, עשויה לספק את הסיבה המשמעותית הראשונה להתמוטטות הסדר זה. ההסדר הנוכחי רע לישראל כמעט מכל הבחינות והיה עליה להמנע מתגובה בעזה בפורמט בו נעשה הדבר, אם הכוונה הייתה לפגיעה מוגבלת בחמאס ולא לשינוי מהותי של כללי המשחק, שינוי שמבצע "עמוד ענן" לא השיג.
את הפגיעה המוגבלת אפשר היה להשיג ע"י תגובות נקודתיות קצרות ואלימות מול כל פגיעה בישראל, בין היתר טרור נגדי מוגבל בתוך הרצועה, ירי איכותי מן האויר, חידוש מבוקר של סיכולים איכותיים, פעילות כלכליתמסוגי שונים ועוד. כל אלה עד לאחר התרחשותם של שני אירעים קריטיים: א. קיום הבחירות בישראל, ועלייתה לשלטון של ממשלה חדשה עם מנדט מחודש; ב. התבהרות התמונה מול האיום האירני ומעורבות ארה"ב בטיפול בו.
אזרחי ישראל - יעד לגיטימי לתקיפה בנשק תלול מסלול
להערכתי, עימות עם אירן אי-שם בתחום הזמן של אפריל-מאי 2013, לא יביא לכך שחמאס ינצור אש בגבול הדרומי, כשם שחיזבאללה לא יעשה כן בצפון. סוריה, למרות קשייה, עשויה לעשות זאת בצפון מזרח בגלל אילוצים אירניים. במקרה כזה תהיה ישראל כולה נתונה תחת מתקפת טילים, שגם מערכת כיפת ברזל שישית לא תהווה בה תשובה מספקת.
העובדה שישראל סבלה גם הפעם מיתקפת טילים מסיבית על רבים מאזרחיה מבלי ש"שברה את הכלים", ואחרי שסבלה זאת קודם לכן בגבול הצפון (2006) וב"עופרת יצוקה" (2008) (במגבלת היכולות של חמאס), מ"קבעת" לגיטמציה בעייתית ביותר בסטנדרטים של ניהול מלחמות טרור והתשה באזור וברגישיות של העולם לתקיפה מסיבית, שיטתית וחוזרת של אזרחים.
מסתמן והולך מצב שבו אזרחי ישראל הם יעד לגיטימי לתקיפה בנשק תלול מסלול שהיא חסרת הגבלות וחסרת עכבות!!! זהו הכשלון האסטרטגי החמור ביותר מאז קום המדינה, אולי למעט מלחמת יום הכיפורים.
אחרי איום הגרעין האירני, זהו האיום האסטרטגי החיצוני מספר אחד על ישראל כיום ובעתיד הנראה לעין. מוטב לממשלת ישראל, הנוכחית ולאלה שתבואנה אחריה, להציב סוגיה זו במרכז הדיונים על מצב הביטחון הלאומי שלנו, ולעשות הכל, אני חוזר: הכל!!! בכדי לשנות תובנה זו אצל שכנינו, בעולם בכלל, ולא פחות חשוב מכך בבית פנימה. מדינה שתשלים עם מציאות זו, תאבד את הסיבה העקרית לקיומה, ומכאן גם את זכותה להתקיים.