גירושין, איש לא מבין כמה קשים הם גירושין עד שרכבת ההרים הזו פוגעת בו וחזיתית . ב-5 השנים שאני עוסק בעניין למדתי כל כך הרבה ושמעתי כל כך הרבה שלעיתים אני עוצר לרגע לחשוב מה בעצם רוצים כולם. המינוח הראשוני שעולה לי לראש הוא טובת הילד, אבל מושג זה משמש כקרדום לחצוב בו בידיהם של ...ובכן כולם. בואו נודה את האמת, במאבק הזה כולם משתמשים בהכל ואין צדיקים גמורים. בימים אלו שמסקנות ועדת שניט הועברו לוועדה לקידום חקיקה, ומסקנות ועדת שיפמן הוגשו אני רוצה להתייחס לאחת ההצעות אותן מנסים להכניס הארגונים הפאמרדיקלים והיא - הישארותם של הילדים אצל המטפל העיקרי.
במערכת נישואין נורמלית (נורמלית ככל שניתן) יש התייחסות של שני בני הזוג אל כושר ההשתכרות וההשלכות של העיסוק של כול אחד ואחת, במילים אחרות והיה והורה X יכול/ה להרוויח יותר מהורה Y או אז הורה Y ת/יהיה זה שת/ישאר בבית או לחלופין ת/יקח עבודה שמאפשר לו/לה להיות נוכח בחייהם של הילדים, שתי המשכורות יכנסו לחשבון אחד וממנו ימומנו כל הוצאות הבית.
ועדת שניט קבעה שיש לבטל את חוק חזקת הגיל הרך, ולהחיל את האחריות ההורית על שני ההורים. הארגונים הפאמרדיקלים מנסים להכניס לתוך המשוואה את אסכולת ההורה המטפל העיקרי תוך כדי שהם טוענים שמאחר שבדרך כלל מדובר באישה ב-95% מהמקרים וגם זה בעדינות, או אז יש לאפשר לאישה להיות זו שתמשיך להיות ההורה המטפל העיקרי או במילים אחרות להוציא את העוקץ מהמסקנות ולהשאיר את המצב על-כנו.
מעבר לעובדה שהשארת המצב על-כנו הינו מצב מסרס בעיקר לנשים שנשארות הורה מחוייב לעומת "חופש הבחירה" שמוענק לאבות באם להיות אב (מצב מטופש לחלוטין כל שכן בלתי קביל בעליל בעיני) מעבר לנושא הכלכלי, למעשה אותה דרישה אינה מאפשרת למי שהייתה המטפל העיקרי לצאת מהמשבצת הזו ולהפוך לאדם שלם בפני עצמו קודם כל, ואחר כך בעיני החברה. אם שרוצה להשתכר כראוי כלשכן להגיע לעמדות מפתח ולראות סיפוק בעמלה אינה יכולה להיות המטפל העיקרי .
עכשי בואו נטפל בנושא בצורה קצת שונה. בואו נניח לצורך הדיון שאכן האב היה המפרנס העיקרי והאם הייתה המטפל העיקרי. הזוג מפרק את החבילה והאב מבין שהדברים השתנו מהותית, אבל מדוע עליו ועל ילדיו לסבול מכך. אם האב מוכן לעשות שינוי ולהיות אב טוב יותר לילדיו קרי להיות נוכח בלפחות 50% מחייהם באופן קבוע, מדוע למנוע זאת. ויותר מזה מי הוא שמעז לקחת זאת מהילדים שלו ...כן עד עכשיו ישיבות ועד הורים, מסיבות גן, והליכה לגן השחקים אחר-הצהריים היו משהו שהוא המעיט לעשות, אבל בגין הגירושין יש צורך אמיתי להחיל אחריות הורית מלאה על שני הצדדים. והיה ויש אב שמוכן לעשות זאת ואני אדגיש מוכן ורוצה - אז למה לא?
מסקנות ועדת שיפמן שמחילות את האחריות על צורכי הילדים על שני ההורים הם פועל יוצא וישיר של מסקנות ועדת שניט שמחילות את האחריות ההורית על שני ההורים. במצב הדברים הקודם הייתה חלוקת משאבי זמן ויכולת בין ההורים וזאת לטובת התא המשפחתי. במצב הדברים היום כאשר החבילה התפרקה, לילדים יש את הזכות ליהנות מהמשאבים של שני ההורים בדיוק כמו קודם, כל שכן אין שום סיבה להעניש איש מהצדדים בגין מילוי חובתו ההורית והמשפחתית כפי שנעשה קודם לכן.
משמורת משותפת מלאה, קרי 50% מזמני השהייה אצל כל הורה כולל חלוקה של האחריות הכלכלית של צורכי הילדים על-פי משכורות יחסיות הינה הדבר הנכון לעשות. זהו הדבר היחידי שבאמת יכול להחשב כראייה ברורה של טובת הילד, ולא עוד כמטבע שחוק ומשומש עד לכדי בחילה, אלא כערך עליון עליו כולנו כהורים צריכים להילחם.
לסיום אומר שגם מאמר זה נכתב מהמקום האישי שלי מתוך היכרות עם מאות אבות גרושים ואימהות וגרושות שהנושא בוער בעורקיהם. יש לבחון כל מקרה לגופו, ואין פה כאשר מדברים על בני אדם ובמיוחד בני אדם קטנים נוסחאות קסם חקוקות בסלע קיומינו.