את החורף הקשה של מלחמת יום הכיפורים עשיתי עם מחלקת הסיור שלי, בראש אחד מתילי הבזלת המבוצרים שנכבשו מידי הסורים. התל היה קטום בראשו, ונחפרה בו מחצבה של טוף, חצץ הבזלת המיוחד. המחצבה סיפקה את החומר המבוקש לכל רחבי "המובלעת" שממזרח לקונייטרה.
כל בוקר, משהותנעו הדחפורים הצבאיים הגדולים, ועננה של עשן דיזלים שחור עלתה מעל למחצבה, פתחו התותחנים הסורים בהפגזת הבוקר השנואה שלהם. חייב הייתי להספיק הכול, לפני שתיפתח ההפגזה: להתגלח, לשתות תה רותח, להעיר את תורני המטבח, לצאת לסיור הבוקר ולשוב ממנו. והכול בדחיפות בדחיסות, בחוסר נשימה, כדי שלא להילכד בהפגזת הבוקר השגרתית. אני זוכר שהיו בקרים שלא הספקתי להשלים את כל המטלות. ואז, כשהחלו הפגזים להתפוצץ על ראש התל, ומסביב למחצבה, נאלצתי עם חברי לרדת מהזחלים, לדלג מעל המשוכה הגבוהה של גדר התיל, ולשטוף תוך כדי ריצה את המטבח הקטן שלנו. כדי שלא להישאר רעב שעות ארוכות, הייתי צריך לחטוף את ארוחת הבוקר הממתינה, ולשעוט אל הבונקר, לפני שיתעשתו התותחנים הסורים, ולפני שידייקו בפגזיהם, ולפני שייפול פגז על רחבת החניה הזעירה שלפני המטבח.
בוקר אחד, ממש עם התחלת ההפגזה, באו אלי כמה חברים שידעו על כתיבתי, ועל הסיפורים שהכנתי לדפוס, ועל כתב היד שהשלמתי ממש ימים ספורים לפני פרוץ הקרבות. הם ניגשו אלי וסיפרו לי שראו בעיתוני אתמול שכל משרדי הוצאת הספרים "יבנה" שבתל אביב, נשרפו לגמרי. נדהמתי לרגע, רגלי נחלשו, הסתחררתי מעט והתיישבתי על הדרגש שבבונקר. הייתי המום ומיואש לגמרי. מה פתאום נחת עלי מין אסון שכזה? עכשיו, באמצע המלחמה, כשאני תקוע כאן בבונקר המושלג, נמצא להם הזמן המתאים לשריפת ההוצאה? ספר הילדים הראשון שלי היה מונח אצלם בהוצאה. אני חשבתי בטיפשותי שהם שוקדים עליו בעת שאני שוהה כאן בחפירות. ועכשיו ודאי נשרף לחלוטין. כל תקוותי, כל חלומותיי, מאוויי הנסתרים, הכול כלה בעשן המשרדים בתל אביב.
החברים נצמדו אלי וניסו לעודד את רוחי. אין דבר, המלחמה הארורה הזאת הרי תסתיים יום אחד, ואפשר יהיה לשוב ולהגיש כתבי-יד, להדפיסם, ואפילו לקרוא שוב בספרים. אבל אני נצמדתי לדרגש, קוננתי על הגורל המחורבן שלי והייתי שרוי בדיכאון גמור. מפקד המחלקה שלי גילה נדיבות לא צפויה. הוא לא יכול לראות בצערי. גם הוא שמע משהו על ספר הילדים שלי, שעמד לראות אור. הוא ניגש אלי ואמר "עוף הביתה, תכין כתב-יד חדש ותחזור". וכשקפצתי אל פתח הבונקר, לאסוף את מעט חפצי לפני הנסיעה, הוא הוסיף "אל תודה לי. החופשה המיוחדת הזאת שלך תרד ממניין החופשות שלך. וממילא אין לי מה לעשות אתך כשאתה שפוף כל כך. חיילים מדוכאים לא נחוצים לי כאן, על התל".
את שארית דבריו כבר לא שמעתי, כי מיהרתי לרוץ מפתח הבונקר אל קרון-המגורים שלי. לא חשבתי על כלום, רק לדחוס משהו בתרמיל, לחצות את הגדרות, לרדת במורד הדרך מהתל ולהגיע אל הצומת. אבל מפקד המחלקה שוב הפתיע אותי, ושלח אותי ישר לקוניטרה, עם רכב מיוחד. הנהג, מאנשי מחלקת הסיור שלי, לא הבין מה הבהילות. ובקושי הצלחתי להסביר לו שאני יורד לארץ לחופשה מיוחדת, לא כדרך שיורדים כולם, שמוזעקים לקרוב חולה או חס וחלילה גם למה שהוא חמור מזה. אני יורד לארץ לחופשה מיוחדת, כדי להציל את כתב היד שלי שנשרף.
טסתי הביתה, כבר אינני זוכר באיזו דרך, אבל אני זוכר שהשעות חלפו במהירות עצומה. אשתי הופתעה מאד לראותני מגיע. "מה קרה? איך הצלחת לצאת? הכול בסדר?". ואני קיצרתי ואמרתי לה שבאתי לעבוד קשה ולא לבלות. ובאמת במשך שלושת הימים שבהם שחזרתי את כתב היד האבוד לא התפניתי כמעט לבלות עם הילדים. ולא הקדשתי לאשתי מה שצריך הייתי להקדיש. הייתי לחוץ נורא, להשלים הכול במהירות, ורק צילמתי במכונת הצילום, ותקתקתי במכונת הכתיבה המיושנת שלי כמו מטורף. הכנתי את הסיפורים לדפוס, השמטתי את אלה שלפתע, באמצע המלחמה, נראו לי מיותרים. ואפילו הוספתי חדשים, מאלה שכבר הספקתי לכתוב בחודשי המלחמה. שמחתי לכנות את גיבורי הסיפורים בשמות חברי ממחלקת הסיור הגדודית, וחשבתי שעוד יבוא יום, אינני יודע מתי, והסיפורים הללו ישמשו מזכרות אמת כתובות לימים הרעים הללו.
צלצלתי אל המו"ל, בתל אביב, אל המשרד הזמני, וסיפרתי לו את כל הסיפור. הוא לא התרגש, עודד אותי להשלים את כתב-היד במהירות, כדי שיספיק להעבירו אל הצייר. ואני נזכרתי לפתע ברישומי-הדיו היפים שהכין הצייר. תריסר רישומים או יותר, שצייר בעקבות קריאתו בסיפורים. "איפה הצייר?" שאלתי נבוך את המו"ל. "הרי גם הוא ודאי מגויס? כמו כולם?" "גרוע יותר," השיב לי המו"ל, "הוא תקוע באיזו פינה נידחת בסיני, מול הארמיה המצרית השנייה, וכמעט שאינו מגיע הביתה." אז איך יצייר לסיפורי החדשים? ואיך יעביר את הציורים אל ההוצאה? נתקפתי דאגה וכבר חששתי שהוצאתו של הספר תידחה שוב בחודשים רבים. "אתה אל תדאג לציורים", השיב לי המו"ל. "תשאיר לנו את הדאגה הזו. אתה תדאג להשלים את הספר, להביא אותו הנה במהירות, ולחזור בריא ושלם מהקרבות".
נפרדתי מאשתי ומהילדים. ידעתי שכבר לא אחזור לקיבוץ, ואעלה לקונייטרה ישר מתל אביב. הילדים בכו, התקשו להיפרד, וגם אשתי נזפה בי בחשאי. ומה יכולתי לעשות? הרי זו הייתה חופשה מיוחדת, חופשה שלא מן המניין, שקיבלתי במיוחד רק כדי להציל את ספר הילדים הראשון שלי.
בעיתונים רמזו ששריפת בית ההוצאה לא הייתה לגמרי כשרה, אבל אותי זה בכלל לא עניין. כשרה או לא כשרה, זמני קצוב ואני חייב עוד היום להביא לשם את מה ששחזרתי בעמל כזה במשך שלוש יממות רצופות. לא האמנתי למו"ל, שהבטיח לי בטלפון שהספר יקודם ויצא לאור תוך כמה חודשים. יותר מדי הבטחות נתבדו בחורף ההוא. לא ראיתי את הסוף של המלחמה, לא ראיתי כיצד אני יורד מהתל שב"מובלעת" הסורית. ולא האמנתי שהחיים הפשוטים, אותם חיים שלווים שמתוכם כתבתי את סיפורי, ישובו אי פעם. לא האמנתי שחיינו הקודמים, שלי ושל חברי, ישובו להיות מה שהיו.
הגעתי אל המשרד הזמני של ההוצאה, במרכז תל אביב, ועליתי במדרגות. נכנסתי בדלת לבוש במדים שבהם יצאתי לחופשה. רק נקיים מעט יותר ומגוהצים מעט יותר. הייתי עטור בזקן פרא שצימחתי פרע בחודשי המלחמה. ועל ראשי חבשתי את כובע הצמר האהוב שלי, שסרגה לי אשתי לפני שנים, כובע שלא נפרדתי ממנו לרגע. היה חם בבוקר החורפי ההוא בתל אביב, אבל אני לא הסרתי את כובע הצמר מראשי. כמה דקות לפני שיצאתי מהקיבוץ פגשתי מול חדרי את הצלם של הקיבוץ. הוא אמר לי "חכה רגע, אתה נראה נפלא, פרא אדם אמיתי. אני מוכרח לצלם אותך". והוא רץ לחדרו שבסמוך ושב עם המצלמה. ותוך שהוא מצלם אותי מכל הכיוונים, אמר לי שעוד יבוא יום ואני לא אאמין למראה התמונות.
המו"ל, יהושע אורנשטיין ז"ל, קם לכבודי מכיסאו והושיט לי את ידו מאחורי שולחנו. הוא התנצל על השריפה, ועל שריפת כתב היד שלי במיוחד. ואחר כך שאל אותי אם אני מעוניין לשתות משהו חם. ואני אמרתי "כן, תודה, כוס קפה חזק זה בדיוק מה שאני צריך עכשיו". ישבנו ושתינו קפה, והיו גם עוגיות זולות על השולחן. והמו"ל התבדח אתי ואמר שהמראה הפרוע שלי ממש מטיל אימה. ואילו היה יודע שאני חייל מגויס בחזית הסורית, היה נותן הוראה מיוחדת להציל ולחלץ את כתב-היד שלי מתוך הלהבות. לא השבתי לו, כי לא ידעתי מה להשיב. הוא ודאי קרא את העיתונים בדיוק כמוני. והוא שמע על החשדות שנתלוו לשריפה בדיוק כמו שאני שמעתי.
קיצרנו מאד, כי הייתי חייב לשוב אל מחלקת הסיור. הנחתי לפניו את כתב-היד. הוא שם אותו בצד ואמר שכבר הצליחו לאתר את הצייר, ביחידה המבודדת שלו שבגזרת תעלת סואץ. ועכשיו שהוא יודע שהוא מטפל בספר של חיילים כמונו, הוא ידאג שהעבודה עליו לא תתעכב לרגע. "אתה יכול לראות את ספר הילדים הראשון שלך כ"מונח בקופסה", בטוח ומוגן" אמר לי, ותהה אם אני בכלל מבין את פשר הביטוי. אני חייב לומר לזכותו של המו"ל המנוח, יהושע אורנשטיין, שהוא אכן עמד בדיבורו. ספר הילדים הראשון שלי, רצוף האסונות, יצא לאור כמה חודשים לאחר תום המלחמה. אבל באותו הרגע, במשרדים המאולתרים שלו, כשקם להיפרד ממני, ואני כבר כיתפתי את תרמילי, הוא נתקף לפתע באיזה פרץ של נדיבות. "בחר לך מהמדפים," אמר לי " איזה ספר שיתחשק לך".
משרדי ההוצאה אומנם נשרפו, אבל הספרים שהיו שמורים במחסן מרוחק, לא ניזוקו. והוא דאג להעמידם על מדפי המתכת המכוערים במשרדים הזמניים. מיהרתי מאד, העברתי עיני בחטף על שורות הספרים שניצבו דוממים, שעונים אל הקיר בדירה התל אביבית משנות השלושים, שנשכרה לפתע להיות משרד של הוצאת ספרים. אבל מי קורא ספרים בשעת מלחמה? חלף הרהור מהיר בראשי, למי יש כוח וסבלנות לקרוא בספרים, בהפוגות הקצרות שבין ההפגזות לסיורים? ומה יגידו החברים, כשאראה להם את מתנת המו"ל? "זה מה שהוא נתן לך, הקמצן הזקן?"
יד נעלמה, שהופיעה לפתע מעבר לכתפי, משכה אותי אל שני הכרכים של "המציאות האחרת" של אהרון צייטלין. לא חשבתי הרבה, לקחתי אותם ודחסתי בתרמיל הצבאי. נפרדנו בחופזה, בחוסר נוחות, כאילו הוא ידע שהוא שולח אותי בחזרה אל החזית. מבטו הדואג ליווה אותי אל הדלת. ראיתי כמה וכמה מבטים כאלה בחורף הארור ההוא של המלחמה.
יצאתי אל צהרי היום המתוקים, בתל אביב החורפית והנוחה, ובהמולה הערנית שסאנה סביבי פתאום, לא יכולתי לנחש כמה קר וצורב עשוי להיות האוויר במעלה התל. כמה דחוס ואטום הוא הבונקר שבמורד התל. וכמה מטעה הוא הערפל הסמיך שנוחת פתאום על ראש התל, באותה פתאומיות שבה נוחתים על המחצבה פגזי הפגזת הבוקר השנואה. ואף על-פי כן, תל אביב הייתה סביבי, עולם נדיב, חמים, ללא פחדים ומועקות, שיכולתי להביא אתי מנסיעתי.
לא הצטערתי על בחירתי בספרים אפילו רגע אחד. שקעתי בקריאתם מיד עם ראשית הנסיעה הארוכה שלי, באוטובוס החיילים הרעשני, מתל אביב לקונייטרה. הסיפורים הפרפסיכולוגיים המרתקים השכיחו ממני את המושב הקשה, את מנות השימורים המאוסות, את הנסיעה הארוכה. העדויות המוזרות שכונסו בספר השכיחו ממני את השלגים המאיימים ואת הקור שבמרומי התל. וכשהגעתי אל קרון-המגורים שלי המשכתי בקריאה. שכחתי את השמירות הארוכות, את חוסר השינה, את מנוע הגנרטור המרעיש ואת הפגזות הבוקר השנואות.
יכולתי לנהל מגבהי מחצבת הטוף שלי דו שיח מרתק עם גדולי העולם והיהדות שנזכרו בספרים, כאילו אין מלחמה ארורה ומתישה בעולם. וכשגמרתי לקרוא בהם העברתי אותם לחברים. ועל הדפים הגדושים במעשי הנסים של "המציאות האחרת" נצרבו גם סיפורי מחלקת הסיור שלי, שאולי לא היו פחות מופלאים. הדפים הלבנים הוכתמו עד מהרה בכתמי קפה, ובין הדפים התמלאו המרווחים בקליפות של גרעיני חמניות מלוחים. בחורף הנורא ההוא, במלחמה הארורה ההיא, שבה נשרף כתב היד של ספר הילדים הראשון שלי.
ושבה, כך נודע לי לפתע באחד הלילות, מאחד העיתונים שהתגלגל עד לפתח הבונקר, נפטר בניו-יורק הרחוקה הסופר היהודי הנשכח אהרון צייטלין, שאת שני כרכיו קיבלתי כמתנה מהמו"ל התל אביבי הזקן. אהרון צייטלין שברא בשביל קומץ חיילים מזוקנים ופרועי מראה "מציאות אחרת" לחלוטין מהמציאות שבה היו נתונים. האם יכולתי שלא להודות אז למו"ל התל אביבי, שמבטו הדואג נסע אחרי, ושהבטיח לי, לפני נסיעתי, שספרי יהיה מוגן ומאובטח ממש כאתרוג מפונק המונח בקופסתו?
