בזרם התודעה

גַּלֵּי גַּעְגּוּעִים / אֲבִיבָה גּוֹלָן בְּלַיְלָה שְׁטוּף גַּלֵּי גַּעְגּוּעִים שָׁמַעְתִּי אוֹתְךָ, קָרוֹב. לְרֶגַע, הָיִינוּ שְׁלוּבֵי קוֹלוֹת מִזּוּג זִכְרוֹנוֹת. זוֹרֶמֶת אִתְּךָ אֶל הַסּוֹף אַהֲבָה רְחוֹקָה שֶׁלִּי נְסִיכָה לְדַקָּה בְּשִׂמְלָה שְׁקוּפָה לוֹמֶדֶת לִרְקֹד לְבַדָּהּ. הֵעַרְתָּ בִּי זְמַנִּים שׁוֹנִים, פַּעֲמוֹנֵי לִבְּךָ הַקְּרוֹבִים. קוֹל קוֹרֵא בִּשְׁמֵי לֵילִי עוּרִי, עוּרִי... המשורר הרוסי סרגי יסנין כתב: " על המשורר לקרצף את עצמו בסכין גילוח, כדי להביא את הקורא לידי הנאה" . בשיר זה,אמנם, לא מתקיים קירצוף, אך מתגלית חשיפה עצמית מפתיעה. המילים פורצות על הבד בזרם תודעה אקספרסיוניסטי, המשוררת מציירת את רגשותיה במריחות לב עזות- הלב הוא המכחול. הקורא נדחס אל לב הסערה של הרגשות, אין הפסקות נשימה בין שורה לשורה: כמיהה, געגועים, חלימה, התפכחות, ודאות חדה- זה נגמר- אבל, אולי, בכל זאת....אביבה גולן מצליחה להעביר אל הקורא את הטלטלה התזזיתית שעוברת עליה, עם גלי הגעגועים לאהבה , שמסתורין אופף אותה: המשוררת משתמשת בשני אמצעים: אמנות הפסיחה והחלפת המושאים. כמעט בכל שורה נשוא המשפט מתחלף: "שמעתי אותְּךָ" / "לרגע היינו"/

"לומדת לרקוד". מדחס הרגשות פועל עלינו עם ערבוב

החומרים- אנחנו- אתה- אני-. "לומדת לרקוד" בשיר משמעו "לומדת ללכת, לומדת לקום ממשברי האהבה. לומדת לחיות מחדש,לבדי. החיים אחרי המשבר אינם דומים לאלה שלפניו. "לומדת לרקוד"- כמה אפיני לאביבה אשר בשירים שלה משתדלת לרחף על פני מכאובי החיים, לא להכביד עליהם, למרות הכל, מתוך אמונה ותקוה שהשמש תזרח, כוכבים ינצנצו ולא נפסיק לחלום. הזמן המוזכר בכל שיר אהבה,יוביל אותנו תמיד אל הדרמה של האידיליה.בשיר זה במיוחד בולטים שני קצוותיו: מצד אחד:"זורמת איתך אל הסוף"- לעומת "נסיכה לדקה". הקורא נזרק לתוך קרוסלה, מיכל ווקום סחרחר סביב עצמו,שבו הסוף וההתחלה שלובים זה בזה, במחזוריות. אמנות הפסיחה נלחמת תמיד ביצר הידוע להוסיף עוד מילה ועוד מילה לטקסט.. בשיר זה אין מילה מיותרת! משוררים רבים לא מצליחים לעמוד בפיתוי. אביבה גולן מצליחה, בשיר קומפקטי ומהודק, להעביר אלינו רגשות, תוך כדי חזרה על זכרונות אהבה. דרך השיר האהבה קמה לתחיה ואולי מתממשת,אפילו בדמיון. כלומר עבר הופך להווה. הישג נאה למשוררת! "גלי געגועים"-ולא ים- געגועים. הים הוא נצחי. הגלים נמוגים, פועמים ומתחדשים, כמו זרם חִיוּת המפכה מתוך שיר לירי מרגש. "קול קורא בשמי לילי/ עורי, עורי" הוא קולו של עורב שחור, מפוכח, חסר האשליות. אביבה גולן לא נותנת תשובה פסקנית-האם המשוררת מתעוררת מהחלום?,האם היא נוטשת את גלי הגעגועים? וכמה טוב שלא, וכמה טוב שכך. אני מציע לקרוא את השיר שוב ושוב כי אין די בו. כל קריאה לוקחת את הקורא למקום נוסף. " לרגע היינו שלובי קולות/ מזוג זכרונות!" - השיר אומנם במתכונת של מונולוג, אבל "גלי געגועים" הופכים אותו לדיאלוג, וכך, בכתב-לִבָּהּ של המשוררת ,עולה באוב קולו של האהוב והכתוב פולש לתוך מאגר זכרונותיו! בעולם המחשבים זה נקרא: "השתלטות מרחוק". בעולם הרפואה זוהי "פלישה אלימה, לצורך ריפוי"- ואכן, לפנינו שיר יפה לרפואה, שמדגיש כי אביבה גולן, ראשית כל-משוררת.