ראשית הצהרה: החוק הבינלאומי, לפיו יהודה ושומרון הם חלק חוקי ממדינת ישראל הפך לחוק פוליטי ולכן העולם הגיע להאמין שלישראל אין כל טענה לכל שטח מעבר ל-'קו הירוק'.
כל החלטות האו"ם שגינו את ישראל על ה-"התנחלויות" מבוססות על שקרים, התעלמות מוחלטת מהחוק הבינלאומי שהפך לחוק פוליטי בינלאומי.
זה בדיוק כמו להודות שקיומה של הרשות הפלשתינית ו-'מבצע' השידרוג האחרון שלהם באו"ם מבוסס על מהלך כנגד אמנת האו"ם, כנגד הסכם מונטווידאו על מה שקובע מה היא מדינה, וכו'. זה בדיוק אותו הדבר.
הבעיה העיקרית היא לא חוסר חוק בינלאומי רלוונטי, אלא חוסר רלוונטיות מעשית של כל חוק שכזה כשהעולם עדיין מתענג על אנטישמיות טיקסית. אירופה, כמקור תמידי של שנאה זאת, לעולם לא תתמוך בישראל, ללא קשר לחוק הבינלאומי הסמכותי. לפיכך, הבעיה העיקרית כאן היא לא תורת החוק והמשפט, אלא גיאופוליטיקה. זו בעיה שצריכה להיפתר על-ידי הישראלים בלבד.
ובינתיים, ישראל לא מגנה על סמכות החוק שלה לבנייה ביהודה ושומרון ולא מגינה על עצמה. כפי שזה נראה עכשיו, אם ישראל תמשיך לבנות מעבר ל-'קו הירוק', האיחוד האירופי יכול אפילו להתחיל לייסם צעדי ענישה חריפים יותר כנגדה. כל עוד ממשלת ישראל אינה מקדמת את החוקים ש-"ההתנחלויות" ביהודה ושומרון הן חוקיות, לחץ העולם ימשיך ויחמיר.
אנחנו צריכים לדחוף בחזרה! ואנחנו מתחילים ממש כאן עם העובדות והאמת. בכל פעם שאנחנו פוגשים מישהו שמתלונן על אי חוקיות "ההתנחלויות" ביהודה ושומרון אנו שולחים להם את ההסבר, להלן, כתגובה ותשובה. ממשלת ישראל צריכה להשתמש בדף אחד זה גם כן. מספיק עם השקרים.
להלן סיכום 9 נקודות שמסביר מדוע בנייה ביהודיה ושומרון היא לא בלתי-חוקית. כלי להדוף ולהגן על מדינת ישראל מהאנטישמים באירופה ומחוצה לה:
- דוח לוי ("טיעון משפטי") - חמשת הדפים הראשונים בדוח למסכמים באופן ברור וחד-משמעי מדוע ישראל אינה כוח כובש ביהודה ושומרון - ובמזרח ירושלים.
להלן הנקודות שעליהן טענה זו מסתמכת ונשענת:
- חוקיות ה-"התנחלויות" לא יכולה להיות מנותקת מעניין ה-"כיבוש". כל זמן שישראל נחשבת ל-"כוח כובש", לא רק שה-"התנחלויות" יכולות להתפרש כחוקיות, אך כל ישראל הופכת להיות "שטח כבוש" שהרי אין הבדל בין שטחים שנרכשו או הובאו לבעלות ישראל שנית - הגדרה טובה יותר תהיה "שוחררו" - בשנת 1967 ו-1948-49 בהתאם.
- תקנת האג הרביעית משנת 1907 מגדירה את המונח "כיבוש" בסעיף 43: זה מניח כי "הסמכות של השלטון הלגיטימי ... עבר לידיו של הכובש". הסיפוח של יהודה ושומרון (בשנת 1950 שונה שמו ל-"הגדה המערבית") על-ידי ירדן מעולם לא הוכר כ-"לגיטימי".
- החלטת סן רמו (אפריל 1920) שילבה את הצהרת בלפור (נובמבר 1917) לסעיף 22 של אמנת חבר הלאומים (יוני 1919) והתוצאה היתה:
- הוראות הצהרת בלפור (כלומר: הקמת הבית הלאומי היהודי בפלסטינה) הפכה מחייבת את בריטניה, שהמועצה העליונה של מעצמות הברית בחרה כמעצמה המנדטורית בארץ.
- הקמת הבית הלאומי היהודי בפלשתין כבר לא הייתה רק החלטה של מדיניות חוץ בריטית, אך הפכה לפעולת החוק הבינלאומי.
3ג: בהמשך להחלטת סן רמו, ביולי 1922, המנדט על פלסטינה אושר על-ידי 52 חברי חבר הלאומים ונכנס לתוקפו בחודש ספטמבר 1923.
3ד: כל "זכויות מיוחדות" לא הוענקה לעם היהודי. המועצה העליונה שהכירה בזכות שכבר הייתה קיימת על-ידי שקראה ל-"כינון מחדש" של הבית הלאומי היהודי בפלסטינה - ולא ל-"יצירתו" - מובנו הברור היה שזה יהפוך, עם הזמן, למדינה יהודית ריבונית, בהמתנה לרוב אוכלוסין יהודי צפוי.
- בעקבות הספר הלבן של צ'רצ'יל - המדיניות הרשמית הבריטית לפלשתין - ביוני 1922, בריטניה הפרידה את חלק עבר הירדן של פלשתין - הקרקע ממזרח לנהר הירדן - והפכה אותו לשטח ערבי בלעדי שבו התישבות יהודיה מאורגנת לא הותרה, לפי סעיף 25 שהוכנס למנדט. עם זאת, ב-"פלשתין המערבית"- מנהר הירדן ועד לים התיכון - כל ההוראות של הבית הלאומי היהודי קוימו, כולל עידוד ההתישבות יהודית בכל השטח (לפי סעיף 6).
- כשחבר הלאומים הפסיק להתקיים, בשנת 1946, בעקבות הקמת יורשו, האומות המאוחדות, הזכויות שנרכשו של העם היהודי נותרות שמורות באמנת האו"ם (סעיף 80).
- החלטת העצרת הכללית של האו"ם ה-181 המליצה על חלוקה נוספת של "פלשתין המערבי " למדינה יהודית ולמדינה ערבית. אם המלצה זו הייתה מתקבלת על-ידי שני הצדדים, היא הייתה באה במקום תנאי המנדט. אך זה לא מה שקרה, בשל דחיית הערבים של המלצה זו. חוץ מזה, המלצה שגובשה בהחלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם הפרה את אמנת האו"ם (סעיף 80) ואת תנאי המנדט, עדיין בתוקף בשנת 1947, בעיקר סעיף 5 שאסר על וויתור כל שטח שהוא של פלשתין למעצמה זרה.
- Point #7 therefore refutes the notion of Israel being an "occupying power" in any part of western Palestine -From the River to the Sea - since one cannot occupy land on which it has legal title.
- מאחר שששום הסכם לא נחתם בשנת 1947 בנוגע לחלוקת פלשתין, וכל הסכם מחייב אחר לא נעשה בין ישראל לערבים מאז, שהיה עלול להשפיע על הריבונות היהודית על פלשתין המערבית, הוראות המנדט עדיין בתוקף, ובמיוחד הבעלות על השטח, שהוקנתה לעם היהודי וזה כולל את יהודה ושומרון.
- נקודה #7 לכן מפריכה את הרעיון שישראל היא "כוח כובש" בכל חלק של פלשתין המערבית - מהנהר ועד הים - שכן אי-אפשר לכבוש שטח שעליו יש לך זכות ובעלות חוקית.
- היות שמדינת ישראל היא לא "כוח כובש" בכל חלק של פלשתין המערבית, מסקנה שאמנת ג'נבה הרביעית אינה חלה. זה נכון במיוחד בסעיף 49, העוסק בהעברה וגירוש של אוכלוסיה מ-ואל שטחים כבושים, בנוסף להיבטים משפטיים אחרים (הטבע של הצדדים החותמים, העברות שלא בכוח, וכו '), והמצב המגוחך של טיהור אתני שהערבים דורשים שיעשה את יהודה ושומרון נקיים מיהודים.
המסקנה: לפיה בנייה ביו"ש הינה בלתי חוקית ליהודים והטענה כי וכי ישראל "כובשת" אדמה היא שקר גמור, הנובע מבורות מכוונת, התחנפות לעולם הערבי / מוסלמי, אנטישמיות או כל האמור לעיל בשילוב.