היה כאן אדם שנאם נאום ניצחון והבטיח לנו "שחר שם יום חדש". הוא היה רמטכ"ל עטור תהילה, אדם רב-פעלים וצל"שים, מצביא דגול, לוחם עשוי ללא חת, היורש של המנהיג שנרצח בקרב החשוב של חייו וחיינו. ממשלתו הייתה מן הקצרות שהיו כאן אי פעם, אך הוא התעקש לספר לנו שהוא היה האחרון שהעלה את השמאל לשלטון.
מוקדם יותר השבוע פורסם דוח
מבקר המדינה בנוגע לפרשת "הרפז". הדוח מספר את מה שידענו ממילא. הרמטכ"ל חי בתחושת רדיפה מפני האיש שהבטיח "שחר של יום חדש". אשכנזי פחד מברק. ברק פחד מאשכנזי. שניהם פחדו זה מזה יותר מאשר מן האיומים הביטחוניים על ישראל. שאם לא כן, איך ניתן להסביר את העובדה שאשכנזי כילה את זמנו בניהול חקירות חשאיות ואיסוף חומר מרשיע על ברק ואנשיו, בעת שברק כילה את זמנו בהכשלת אשכנזי, חסימת מינויים בצה"ל במשך חודשים ארוכים, וכיוצא באלה תרגילים כיאה לשלטון שפוחד ממתחריו יותר מאשר הוא פוחד ממצביעיו?
שתי לשכות בקריה נאבקו זו בזו, כאילו פסו מן העולם האיומים מבחוץ. על אלה נאמר כבר מזמן: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה" [ישעיהו א', כ"א].
האימפריה שוקעת
איך קרה שהפכנו לאדישים לנגע הקשה ביותר שפגע בנו כחברה? מדוע אנחנו חיים בהשלמה עם המחלה, מקבלים את המציאות, ומאבדים את התקווה שיכול להיות כאן פעם טוב יותר? איך הפכנו לעדר מיואש, מאוכזב וחלש, קטן אמונה, ונטול כוח להילחם על עתידנו?
כל האימפריות הידועות להיסטוריה האנושית שקעו, נעלמו, ועם הזמן פינו את מקומן לאימפריות חדשות. האנשים החדשים הביאו איתם משהו שהאנשים הישנים פיספסו. האבולוציה מפנה מן הזירה את מי שלא עושה התאמות לרוח הזמן.
מדינת ישראל קצה מתוך עוצמה אדירה של הרצון לשרוד את אחד הזמנים הקשים ביותר לעם היהודי. שני דורות לאחור, יצאו אנשים מכבשנים ובאו הנה חסרי כל, עם רצון חזק לשרוד, ונלחמו מלחמת עצמאות, עברו דרך תקופת צנע כלכלית, הסגר מדיני בינלאומי, וכל קושי שניצב בדרכם. ואף-על-פי-כן ולמרות הכל, ואולי בזכות עמידות מופלאה, הקימו כאן מדינה. "הזקן" גר בצריף ועמד על הראש, ובאותה העת העמיד אומה שלמה על הרגליים.
כיום, מי שמדבר אידיאולוגיה נחשב כמי שנפל על הראש, והרגליים משמשות בעיקר לצורך הטיפוס למעלה, אל ראשות הפירמידה, ובדרך דורכים גם על גוויות. הדור של אז אמר "מעפר באתי", והשור של היום אומר: "למלוכה נמשחתי".
ברחנו מן הזירה הציבורית
פינינו את הזירה לאנשים ציניים, קרים ומנוכרים, רודפי שמלות ושלמונים, מבקשי שררה וסרה. זו לא הפוליטיקה שמכערת אותנו, אלא אנחנו אותה. זו לא הציבוריות שמתעמרת באזרחים, אלא האזרחים שפנו לה עורף, והותירו בה את הנחותים מוסרית וערכית. כאשר מורשעים בעלי קלון חוזרים לזירה, זה מפני שהם מעולם לא עזבו אותה. הזירה הציבורית גדושה ועמוסה לעייפה במושחתים, ובעלי הקלון מרגישים בה כמו בבית.
אריה דרעי ו
צחי הנגבי הם הצמד שבחש בפרשת בר-און-חברון, ושניהם שבו "הביתה".
שר המשפטים הוא שקרן מועד, ולגביו נקבע כבר כי שיקר בחקירתו במשטרה ובתצהיר ("אך ללא כוונה פלילית" - זהו הנוסח המנקה מאשם פלילי אך אינו מנקה מאשם מוסרי-ערכי-ציבורי). שר החוץ הוא עבריין שהורשע בתקיפת ילד קטן, והוא מואשם כרגע בזנב של שחיתויות שעליהן יש אפילו ראיות. אותו שר החוץ הוא הבוס של שר המשטרה, המופקד על החוקרים שחוקרים את הבוס שלו. אשת ראש הממשלה יושבת בסלון ביתה ומראיינת את מבקר המדינה לתפקידו, וברגע שהתמנה הוא מסלק את החוקר המופקד על חקירת הזוג המלכותי. שר המשפטים הוא פרקליטם של הזוג, וגם של שר החוץ המואשם בפלילים, ומתוקף תפקידו זה הוא ממנה את היועץ המשפטי שמנמנם במשך חודשים על תיקו של שר החוץ.
ועל כל אלה יש להוסיף את השחיתות הפושה ביחסי ההון עם השלטון, ואת העובדה שהעיתונות הפכה לכלב השמירה של יחסי הון-שלטון. רשויות המשפט על סף כניעה בפני הון-שלטון-עיתון, וממשלת הביבים ניהלה קרב חורמה לריסוק חומות בית המשפט העליון בשם ה"משילות", שהיא שם נרדף לשחיתות שלטונית מלווה ביכולת לברוח מציפורני החוק והמשפט.
איך זה קרה?
שקיעתה של הבריחה
זה קרה כי במשך שנים הפקרנו את הזירה הציבורית לרודפי בצע תאבי שררה ושלמונים, מופקרים נטולי ערכים ומוסר, הבזים לעקרונות שעליהם ביססנו את המדינה, ורואים בשלטון כלי לעשות לביתם בזמן שירותם. זה קרה כי אנו הפנינו עורף לזירה הציבורית, וכובשיה פנו נגדנו.
זה קרה כי במשך דורות רבים נכנענו בלי קרב. קיבלנו עלינו את הגזירה,
כאילו הון-שלטון היא עובדה שיש ללמוד לחיות עמה. מסרנו את המפתחות לכספת בידי השודדים עצמם, והם חלבו את הקופה הציבורית, החלישו את מערכות החינוך, הכבידו על מערכות החוק והצדק, והשליטו טרור של הפחדה מלווה בגביית דמי-חסות. הפשע המאורגן כבש את השלטון,
שיעבד עצמו לבעלי ההון, ודאג להשתיק את העיתון.
הכל כשר בעיניהם לצורך המשך הכיבוש הזה. אתמול עשה ראש הממשלה שימוש באחיו המת לצורך
קמפיין הבחירות, והציג לראווה את האפוד הצבאי למצלמות הטלוויזיה. אם אין דבר המונע ממנו לרתום לקמפיין את אחיו המת, מה ימנע ממנו לרתום לקמפיין חיילים חיים (מבצע "עמוד ענן")?
גם ה"סקרים" משמשים כדי לקבע את הכיבוש הזה. הסקרים מוזמנים ותמורתם משולמת כדי להמשיך להרדים אותנו ולגרום לנו להאמין שהמפלגות שאינן חלק מן "השיטה", אינן בעלות סיכוי של ממש. הדרך הטובה ביותר להכניע אדם היא לגרום לו להאמין שאין לו סיכוי.
הפסקנו לברוח
הקיץ של 2010 הדליק ניצוץ של תקווה. מאז קמו המוני אזרחים והתאגדו במסגרות שונות, עם מיקוד שונה אך עם כיוון דומה. הפסקנו לברוח מן השיטה, ואנחנו לא מוותרים בלי קרב. זה הבית שלנו, ולמרות הכל, אין לנו ארץ אחרת. תהיה כאן
ארץ חדשה.