מי שהאמין שאפשר להחליף את השלטון, התאכזב. כך גם מי שחשב ששלי יכולה להיות ראש
ממשלה. גם דני עטר התאכזב, וראלב מג'דלה, ונדיה חילו והבאים בתור...
אני מודה שאני לא התאכזבתי משום שזה מכבר אני לא מאמין שמפלגת העבודה בדרך להחלפת השלטון. וכשלא מצפים אז גם לא מתאכזבים. אני הצבעתי עבודה וכך גם בני משפחתי הקרובים (ככה הם אמרו לי לפחות) אבל היה ברור לי שהדרך שבחרו יושבת הראש ומקורביה לא תוליך אותנו למקום טוב. אני הצבעתי עבודה למרות הדרך הזו ולא בגללה.
יושבת הראש ויועציה משכו אותנו לקמפיין שהתבסס על מספר הערכות שגויות. הם העריכו שמיקוד בנושא הכלכלי-חברתי ובאופן שלילי כלפי הממשלה המכהנת יכריע וימשוך קולות של אנשים קשי יום ומעמד הביניים. הם חשבו שרשימת שמות מוכרים ואטרקטיביים ייקלטו באוזני הבוחרים ויביאו מנדטים. הם העריכו שאישיותה של יושבת הראש לבדה תבסס את אמון הציבור במפלגה. בצוק העתים הם הימרו שהכרזה על אי-כניסה לממשלה תחת
בנימין נתניהו תביא אלינו בוחרים שיושבים על הגדר. ההערכות וההימורים כשלו לצערנו.
אני הצבעתי עבודה משום שאני חושב ומאמין שבעתיד יכול להיות למפלגת העבודה תפקיד מרכזי בפוליטיקה הישראלית ובלבד שהיא תחדד את עקרונותיה וערכיה בתחומים השונים ותדבק בהם. עקרונות וערכים אלה צריכים לייצג את הזרם המרכזי של עם ישראל והדרך הנכונה להנהיג אותו בהתאמה לזמננו כיום. מפלגת העבודה, בשונה ממפלגות כמו "יש עתיד", "התנועה", קדימה, הנה מפלגה בעלת תשתית פיזית ורוחנית של אנשים וסניפים אשר עסקו וחלמו את מורשתה עוד מצעירותם. מה שחסר היום למפלגה היא אותה תשתית רעיונית ברורה ויציבה אשר נבחריה נאמנים ומחויבים לה. כמובן שיש מקום לגוונים ולשונויות אבל עמוד השדרה האידיאולוגי צריך להיות חזק ויציב.
מצע מפלגת העבודה לכנסת ה-19 הוא אוסף של אמירות והצהרות בנושאים שונים אולם קשה מאוד להציג על פיו קו אידיאולוגי ברור. מצע המפלגה צריך להיות מובנה הרבה יותר ופשוט לקריאה ולעיכול. המצע צריך לשמש את הבוחרים אבל חייב גם להתקבל ולהיתמך על-ידי הנבחרים מטעם המפלגה. רק ככה נוכל לוודא שהנבחרים שלנו אינם "טרמפיסטים" על גבה הרחב של המפלגה (שזה אנחנו) ושהסיבה שהם מצטרפים למפלגה היא קודם כל שהם מאמינים בעקרונות ובדרך.
דוגמה לעמדותינו כפי שאמורות לבוא לידי ביטוי בנושאים שעל סדר היום לפי הבנתי:
צדק חברתי ועבודה מאורגנת
תפקידם המרכזי של האיגודים הוא הגנה על העובד החלש אל מול המעסיק החזק כאשר ההגנה המרכזית היא כנגד פיטורי העובד. המצב בוועדים החזקים הגיע לידי עיוות מוחלט כאשר במקום הגנה על החלשים אנחנו רואים חזקים שסוחטים לעצמם עוד ועוד על חשבון המדינה. במציאות זו מפלגת העבודה חייבת לסמן לעצמה יעד והוא טיפול בפערי השכר בין העובדים המאורגנים בדגש על הוועדים הגדולים. אני מציע לשקול הגבלת התאגדות עובדים אשר שכרם עולה על פעמיים השכר הממוצע במשק. עובד ששכרו מעל רמה זו לא יוכל ליהנות מהאיגוד. כמו-כן יש לחייב את האיגודים לדרוש ולקבל לשורותיהם את כל העובדים המועסקים כעובדי קבלן.
"שוויון בנטל"
מושג זה הופיע לצד הדרישה לשירות צבאי או שירות אחר של החרדים והערבים. החובה לשירות צבאי נובעת לא מהצורך להשוות את החובות אלא מכך שערך חיי אדם חייב להישאר שווה בין כולם ולא ייווצר מצב שציבור מסוים מסכן את חייו לטובת המדינה וציבור אחר לא. היעד הדרוש הוא שמירת עיקרון "צבא העם", עיקרון שנטוע במגילת העצמאות ובסיס תפישתה הביטחונית של המדינה.
"שוויון בנטל" בהקשר הרחב אנחנו ממש לא רוצים. אנחנו כן רוצים שמס הכנסה ימשיך להיות דיפרנציאלי. מה שאנחנו כן רוצים זה "שוויון הזדמנות" או "שוויון זכויות יסוד" על-מנת לאפשר לזה שלא נולד עם "כפית של כסף" סיכוי להתרומם ולהצליח. אנחנו גם רוצים שמזון מינימלי ובריאות ראויה יהיו מנת חלקו של כל אזרח בלי קשר למידת תרומתו ל"נטל".
חתירה לשלום
הגיע הזמן שמפלגת העבודה תכיר בכך שהסכמי אוסלו כשלו ולא השיגו את יעדם. גם ה"הינתקות" כשלה ולאו-דווקא בגלל שהייתה חד-צדדית אלא בגלל שהרשות הפלשתינית נכשלה בשליטה ובהגנה על עצמה. למרות זאת, אין הדבר אומר שעלינו לחדול משאיפה אמיתית לשלום שיבוסס על חיים לצד מדינה פלשתינית. לאור שאיפה זו עלינו להתנגד בתוקף לכל מהלך ישראלי אשר להבנתנו מרחיק אותנו מחזון זה (דוגמת ההטבות והשקעות המדינה בשטחים). בנוסף, עלינו להבטיח לעם ישראל שמדינת ישראל היא שתערוב לעמידתה של הרשות או המדינה הפלשתינית מבחינה ביטחונית ולא תאפשר לגורם טרוריסטי לקחת לידיו את השלטון (כפי שקרה בעזה). צריך לומר גם שמצבה הרעוע של הרשות כיום לא מאפשר חתימה על הסכמי קבע ארוכי טווח ותחילה חייב לבוא תהליך של חיזוק מבנה הרשות והחזרת השליטה ברצועת עזה.
אלו כאמור מספר דוגמאות לחלק מהנושאים ואנו צריכים להיות ברורים גם בנושאים אחרים. אפשר לראות פירוטים נוספים במאמרים אחרים שכתבתי.
אז מה עושים עכשיו? היות שלא אמורות להיות בחירות ליושב-ראש אחר בזמן הקרוב. היות שיושבת הראש הצהירה שלא תיכנס לקואליציה של נתניהו. הרי שאפשר להמשיך ולהתריס נגד הממשלה כמו שצריכה להיות אופוזיציה לוחמנית. אפשר גם להגיש הצעות חוק כאלה ואחרות ולהביע דעה בוועדות הכנסת. אפשר אפילו להגיש שאילתות, לנאום בפרלמנט ולהתראיין לטלוויזיה ולרדיו ולחכות לבחירות הבאות.
אבל במקביל אפשר וצריך לעסוק בשיקום המפלגה, ושיקום כזה חייב להתחיל במכנה המשותף והוא האידיאולוגיה. רק לאחר שנגבש לנו אידיאולוגיה אמיתית בלי לנסות למצוא חן ובלי להיזהר יותר מידי, רק אז נוכל להעמיד מחדש יושב(ת) ראש שנאמן למפלגה ולאידיאולוגיה שלה (בהנחה שיש אחת כזאת) וראוי להיות גם ראש(ת) ממשלה. אחר כך נצרף גם את רשימת הנבחרים הנוספים כאשר לא משנה מה שמם ואם הם מוכרים (ראו למשל את הרשימה של "יש עתיד" וכמה מהם לא מוכרים כלל) אלא שהם בעלי יכולת ומאמינים באמת בדרכה של המפלגה. אז גם יתגייסו הסניפים והמוסדות וכל אלה שב-די.אן.אי שלהם כתוב "מפלגת העבודה" וגם הם יחזרו ויצביעו "אמת".
משימה זו עומדת לפתחם של יושבת הראש, המזכ"ל ושאר בכירי המפלגה. אם ייענו לה, תחזור המפלגה למסלול של צמיחה לקראת היערכות להחלפת השלטון בסיבוב הבא. אם ימשיכו בקו הקיים, יתחרו זה בזו ובזה על הכסא החם ועל ההובלה, ללא שלד רעיוני מוצק, אזי המפלגה הזאת עתידה פשוט להתפורר ולהיעלם מהמפה הפוליטית תוך זמן לא ארוך. אני מאד מקווה שזה לא מה שיקרה ולשם כך אמשיך ואפעל.