אי-קריאת המפה הפוליטית ומסכת גדולה של תככים פנימיים הותירה את מפלגת העבודה עם הזנב בין הרגליים. היא החמיצה בכך הזדמנות היסטורית לא רק להפוך למפלגה השנייה בגודלה, אלא גם להצטייד במספר המנדטים הגדול ביותר. זוהי פשוט שלומיאליות לשמה, ומעל לכל נושאת באחריות לה מנהיגת המפלגה,
שלי יחימוביץ', שהעדיפה ללכת לבחירות עם הראש בקיר, במקום לקרוא את הכתובת עליו.
אבל יותר משאיכזבה את בוחריה - גרמה מנהיגת העבודה מפח-נפש גדול לנבחריה. אחרי ככלות הכל הם היו בבחינת נבחרת מעולה - אולי הצעירה והרעננה מכל יתר המפלגות האחרות; ובכל זאת נגזר עליהם לשבת על ספסלי היציע האופוזיציוני בכנסת.
שתלטנותה של שלי יחימוביץ' על מתמודדיה כשליטה יחידה הייתה בהחלט בעוכריה. סתימת הפה מצידה לאנשי המחנה הנגדי במפלגה גרמה להם לא רק לתסכול, אלא גם להסקת מסקנות אישיות. פרישתו של
עמיר פרץ ונסיקתה של מירב מיכאלי כ"דווקא" לשלי - הן רק שתי דוגמאות.
טאבו לאראסה
במקום להפוך לשורה מלוכדת, התמודדה מפלגת העבודה מפולגת לשני מחנות יריבים זה לזה. היא הגיעה לקלפי מותשת ושיחקה בכך לידי יריביה, שתלשו לא מעט מבשרה.
מעבר לכך, סוד גלוי הוא שלא מעטים מבוחרי העבודה עשו זאת לא בשל הערצתם לשלי, אלא בשל התקווה שהפיח בהם הדם הצעיר והרענן שנבחר בפריימריז לייצג את המפלגה.
טעות גדולה נזקפת לחובתה של שלי יחימוביץ' על שבחרה להתנתק משורשי המפלגה. היא פשוט שכחה את מקימיה - בן-גוריון, ברל כצנלסון ומשה שרת. אלה היו בשבילה בבחינת טאבו-לאראסה. את הסוציאליזם, כדגל, שעליו תפארתה, היא המירה בסיסמאות נבובות וחסרות כל בסיס אידיאולוגי, ואת מקומם של הקיבוצניקים והמושבניקים היא נתנה לזעיר-בורגנים.
בבחירות הבאות היא תאבד, קרוב לוודאי, את בחירותה ובכירותה כמנהיגת מפלגת העבודה. את מקומה יתפוס אז מי ששורשיו נטועים עמוק יותר באדמה, שממנה צמחה העבודה.