האמנם שוויון בנטל?

ככל שחולף הזמן מהבחירות דומה כי מסתמן מבוי סתום ולא ניתן יהיה לגשר על הפערים העצומים בנושא גיוס החרדים. שוב נקלעה המערכת הפוליטית לשיתוק וזאת בעקבות החלטת הבג"ץ שביטלה את "חוק טל". מעבר לויכוחים בנושא האקטיביזם השיפוטי (כמו למשל דבריו של פרופ' ידידיה שטרן, לפיהם מדובר בהחלטה הפוליטית ביותר של העליון), מן הראוי להתייחס למחלוקת שנפלה בין הנשיאה דאז, הגב' ביניש, לבין השופטת עדנה ארבל. על-פי הנתונים שהונחו בפני הבג"ץ על-ידי הכנסת ועל-ידי הצבא, מדובר בכ-5,800 חרדים הכשירים לגיוס מדי שנה. לפי אותם נתונים נמצא כי נכון למועד הדיון כ-1,800 משרתים בשירות לאומי או בצה"ל, ועל-פי התחזיות עד לשנת 2015 יגיע שיעור המשרתים בצבא ובשירות לאומי בקרבם לכשני שליש (66%). בשים לב לנתונים אלו ביקשה המדינה (לרבות תת הוועדה של הכנסת בראשות ח"כ פלסנר) להאריך את תחולתו של "חוק טל" ב-5 שנים נוספות. השופטת ארבל בדעת מיעוט ביקשה לדחות את העתירה. דעתה, כידוע, לא התקבלה, והעתירה נתקבלה ברוב דעות כאשר ההתייחסות של הנשיאה ביניש לנתונים הייתה שונה בתכלית. לדבריה, כאשר מחשבים את אותם 1,800 המשרתים נכון למועד פסק הדין, יש להביא בחשבון את כל הנמצאים בהסדר של "תורתם אומנותם" שהגיעה לכ-60,000 במרוצת השנים, ושיעורם של המתגייסים בשנתון יורד מכשליש מתוך אותם 5,800 לכ-3.5% מתוך אותם 60,000. כל אחד מחברי ההרכב כתב את דעתו בסוגיה אידיאולוגית חשובה זו, אולם איש מהם לא התייחס למחלוקת בדבר משמעות הנתונים. נשאלת השאלה: בהנחה שהנתונים שהציגו הצבא והמדינה הינם אמיתיים (על כך לא היה שום פקפוק בבג"ץ), האם לא היה מקום להסתפק בכך שבשנת 2015 ישרתו במסגרת כזו או אחרת כשני שליש מהחרדים בני הגיוס. האם לאור העובדה שהחרדים "מתרבים", כפי שנכתב בפסק הדין, גיוס בכפייה של מי שלא התגייסו מאז ההסדר שעשו בן-גוריון והחזון-איש ז"ל בשנת 1953, ללא הסכמת רבניהם, לא יגרום לתופעות של השתמטות כמו ברוסיה הצארית. הבעיה המרכזית של הציבור החרדי, על-אף השינויים הניכרים שעבר בשנים האחרונות, הינה היציאה לשוק העבודה ולא הגיוס לצה"ל. חוק טל, בעקבות מסקנותיה של הוועדה בראשות השופט צבי טל, היה משיג בזמן סביר את עיקר מטרותיו גם ללא התערבות הבג"ץ. אין דרך לתקן את המחדלים שנתרחשו במשך עשרות שנים ולא ניתן לקבל סעד משפטי כנגד מי שתורתם אומנותם מזה עשרות שנים באופן רטרואקטיבי. סיסמת השוויון בנטל היא סיסמה נאה, אולם אינה ברת יישום באבחה בקהילה ענייה, מסוגרת, הדבקה באורחות חייה, בדרך של כפייה. נכון אמנם, כי על-פי ההסדר המקורי שנעשה בשנת 1953, קיבלו פטור רק 400 אברכים, אולם באותה שנה היו בארץ רק כמיליון יהודים. אם נכפיל מספר זה פי 7, כי אז המספר של שני שליש מתוך כ - 6,000 ברי גיוס בשנת 2015 אפילו היה מצמצם את שיעורם. אם אין בכוונת הקריאה לשוויון בנטל, למעשה, לחלן את החרדים ולהביא אותם בכפיה לויתור על אורחות חייהם ולהסתגלות מואצת למודרנה, יש לאפשר לתהליכים החברתיים ההדרגתיים לעשות את שלהם ולהתרכז בעידוד יציאתם של החרדים לשוק העבודה, בהסכמת רבניהם, ולא להיאחז בפתרונות משפטיים שלא יביאו מזור לבעיה כאובה זו.