ימי סאלח שבתי של אפרים קישון, משנות השישים של המאה החולפת, חוזרים עכשיו לתל אביב בגדול. זה קורה חדשות לבקרים כאשר העירייה משליכה את יקירי-תושביה לשעבר היישר אל תהומות הנשייה.
הזלזול העירוני באותם יקירים מתבטא באי-הנצחת שמם על רחוב, גינה, או מוסד חינוכי. במקום זאת מאלתרת העירייה כיכר קטנטונת וזניחה, שבסך-הכל נועדה לווסת את תנועת כלי הרכב, ולא מתביישת להכתיר אותה על שם היקיר.
באחרונה אף הגדילה העירייה לעשות, כאשר הציבה בכיכר שכזו, בצפון תל אביב, שני שלטים עלובים, שעליהם נכתב באותיות זעירות: "כיכר סגן יעקב בוקעי, שנפל בפעילות מבצעית מעבר לקווי האויב. 1930-1949".
ביזיון כפול
יעקב בוקעי היה לוחם נועז בשירות פלמ"ח שנשלח במלחמת השחרור למשימה מבצעית בירדן כמרגל. הוא נתפס ונתלה לאחר שעונה, מבלי שחשף את פרטי משימתו לאויב. פועלו הגדול עדיין חסוי ובשל כך גם לא זכה להיכנס לספרי ההיסטוריה. רק עכשיו החליטה עיריית תל אביב להרים את הכפפה, אבל כשלה בגדול פעמיים: במקום לקרוא רחוב, גינה או בית-ספר כלשהו על שמו של מי שנתן את חייו למדינה, היא יוצאת, כביכול, ידי חובתה בקריאת כיכר עלובה לזכרו. ואם לא די בפאשלה הזאת, הרי שהעירייה הוסיפה עוד חטא על עוון, משאפילו לא טרחה לעדכן את משפחתו של בוקעי על המעשה המביש שעשתה.
שמות הזויים
אלא שבוקעי איננו הקורבן היחיד במסכת השלומיאלית של עיריית תל אביב. קחו, למשל, את אריק לביא, זמר ושחקן בחסד עליון, שקנה את עולמו כיוצר. גם על שמו החליטה, משום מה, העירייה לקרוא כיכר עלובה בשכונת נאות אפקה ב' שבצפון תל אביב, בפינת הרחובות לאה ואלתרמן.
זלזול העירייה בהנצחתם של יקירי העיר בא לידי ביטוי גם בקריאת רחובות בשמות סתמיים והזויים, שאין להם דבר עם המציאות היומיומית. קחו, למשל, את רחוב אנוכי, או את רחוב הסבא; את סמטה אלמונית או סמטה פלונית, ויש אפילו, בדרומה של העיר, גם רחוב...החמור!
נוכח המחדל של ועדת השמות העירונית נאלצות משפחות של יוצרים ובונים לא מעטים של העיר לירוק דם כדי לשכנע את העירייה שמן הראוי להנציח את שמם. במקום זאת גומלת, לא אחת, העירייה לאותן משפחות רעה תחת טובה. ממש כמו זו שעלתה בחלקן של משפחות בוקעי ולביא.
