ההחמצה הגדולה של אלישע פורת

מותו של אלישע פורת (2013-1938) נחת על כולנו סמוך לליל הסֵדר. היה בו משום שיבוש כל הסדרים וגם תחושה קשה של החמצה: משׂאַת נפשו של אלישע בחודשים האחרונים לא התממשה. האיש שראה עצמו בּולש ונובר בארכיונים של יוצרים ואנשי רוח ומעלה מדי פעם בחכּתו סודות, נשׂא בלבּו חלום להגיע אל הארכיון של אביו אליהו פורת ז"ל ולחקור את מחזותיו וכתביו. הוא ידע היכן נמצא הארכיון, אך לא הגיע אליו, גם אם היה כִּמטחווי פּסיעות ממנו: "איש וּנְבו לו על ארץ רבּה", כדבר המשוררת רחל.

האיש שנולד בימי ה"מאורעות"

הקשר הראשון בינינו נוצר בתשס"ט (1999), כשאלישע שלח אליי למאסף "ירושלים" קטע זיכרון שלו ממסע אישי לירושלים. התרשמתי מאוד מן הקטע שנשלח אליי כעורך, עם חידושו של מאסף "ירושלים" לספרות, לאחר תקופה ארוכה. הביטאון המחודש יצא אז בעריכה משותפת עם בן-ציון יהושע. אלישע פורת כתב לי אז שהדברים פורסמו בעבר בבימה אחרת, ובדיון במערכת החלטנו אז לא לכלול קטעים שפורסמו בעבר בספרים ובכתבי עת. ייתכן שצריך היה לנהוג אחרת בפרוזה ששלח אלישע פורת. הקטע זכור לי כקטע מרגש במיוחד. אלישע פורת היה מהילדים הראשונים של קיבוץ עין החורש. הקיבוץ נוסד ב-1931 ואלישע נולד בתרצ"ט- 1938 בימי "המאורעות". בשיחות הספרותיות שלו לא שכח אף פעם לציין פרט זה שהוא נולד בעצם ימי הדמים, שבהם עמֵנו עמד על נפשו. לימים נוצר בינינו קשר בהיותי יו"ר אגודת הסופרים העברים, סמוך לטקס פרס ברנר במאי 2006. אלישע שלח אליי את המאמר שפרסם במאי 2001 במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות תחת השם "ואני אהיה אסיר ראשון" על דמותו של הסופר יוסף חיים ברנר, שנרצח ב"מאורעות"- יוני 1921. המאמר היה מרתק ומרגש. הודעתי לאלישע שאצטט מן המאמר שלו בפתח הטקס, ואציין זאת. בשנת 2006 נבחר שיר של אלישע פורת להיחקק על אבן בשכונת אוהל משה בירושלים, במסגרת מיזם של המינהלת השכונתית של הנחלאות, ואוצרת המיזם הייתה נירית שלו-כליפא. התפעלתי אז מן השיר, ופניתי לאלישע פורת שישלח לי את הטקסט של השיר. הוא אכן עשה זאת. השיר מאוד דיבר אליי אז, והוא התחבר לכתיבתי רבת השנים בנושׂא המשפחה:

אלישע פורת/פחיתה

אֲנִי בְּכָל דּוֹר הוֹלֵך וּפוֹחֵת: עִם אִשְׁתִּי אֲנִי חוֹלֵק בִּיְלָדַי, וּבִנְכָדַי אֲנִי שֻׁתָּף זוּטָר. בְּנִינַי יֵשׁ לִי שְׁמִינִית וָמַטָּה. וְאָז בָּאִים אֵלַי גַם שִׁלֵּשַׁי וְרִבֵּעַי וְחִמֵּשַׁי, וְאֵלֶּה שְׁאֵין לָהֶם בִּכְלָל שֵׁמוֹת וְכִנוּיִים. אֲנִי נִגְרָע וּמִתְאַפֵּס עִם הִתְאַרְכוּת הַעֲנָפִים בְּעֵץ הַמִּשְׁפָּחָה הַעֲתִידִי שֶׁלִּי: יוֹרֵד אֶל שָׁרָשָׁיו, רוֹעֵד מִצַּעַר הַפְּחִיתָה, שׁוֹקֵעַ אֶל הַנֹּמֶךְ הַסּוֹפִי, הָרִיק הֶחָם הַזֶּה שֶׁיְּחַיֵּינִי מֵחָדָשׁ.

ילדות משותפת בעין החורש עם עזה צבי

אהבתי מאוד את השיר ואת השימוש המיוחד שעשה בביטוי "הדור פוחת והולך" שנוצר בעקבות הדיון התלמודי בין בית שמאי ובית הלל על סדר הדלקת נרות חנוכה (מסכת שבת כ"א, ע"א). בית הלל אמרו "מוסיף והולך", ואילו בית שמאי אמרו "פוחת והולך" (מתחילים להדליק שמונה נרות ויורדים עד נר אחד), ודעת בית הלל היא שנקבעה כהלכה לדורות. הביטוי "פוחת והולך" היה בהשאלה ביטוי לירידת הדורות. במשך השנים היו חילופי תרבות בינינו: שלחתי לו מאמרים שלי, והוא שלח לי קישוריות למאמרים שלו. עם מותה של חוקרת הספרות עזה צבי התחדש השׂיח בינינו, לאחר ששנינו פרסמנו דברי זיכרון על דמותה. זמן קצר לאחר שפרסם את מאמרו על "עזה צבי כדמות מעוררת השראה", הוא גילה בארכיון של יצחק אורחן (ממייסדי עין החורש) שהגיע במותו לקיבוצו עין החורש מחזה גנוז בכתב יד מאת עזה צבי. כבלש ספרותי חקר אלישע פורת את כתב היד והכין מאמר להארץ על התגלית שלו. חסר היה לו תצלום של עזה צבי, והוא התרשם מן התצלום שהופיע במאמר שלי "רוּח עַזה" באתר ניוז 1 (אפריל 2012), שצילמתי אותה בשוק מחנה יהודה בדצמבר 1994. אלישע התקשר אליי אישית באוגוסט 2012 וביקש להשתמש בצילום זה למאמרו בהארץ. הוא הכין אותי לכך שבני מֶר, סגן עורך ספרותי בהארץ עומד להתקשר אליי ולבקש ממני אישור בכתב לשימוש בצילום. ואכן בני מֶר התקשר אליי, ומאמרו של אלישע פורת בהארץ הופיע בצירוף הצילום שצילמתי את עזה צבי ז"ל בהארץ- המוסף לספרות, ספטמבר 2012. המאמר נקרא: "החצר שלנו והחצר השנייה- מחזה גנוז מאת עזה צבי" ועסק במחזה על שתי קבוצות ילדים בקיבוץ. המחזה הוצג כנראה בעבר בבימת הקיבוץ בבימויו של רפאל צבי, אביה של עזה צבי. זהו מחזה לילדים שכתבה עזה צבי, שהוצג כנראה לילדי הקיבוץ, אך אין תיעוד לכך שהוצג.

אלישע פורת החמיץ את משׂאַת חייו

כאן עליי לעצור ולספר על ההחמצה הגדולה של אלישע פורת. משׂיחת הטלפון שקיים איתי באוגוסט 2012, התברר לי שהייתה ידידות בינו ובין עזה צבי, מאז שהותה בקיבוץ עין החורש עם הוריהָ בילדותה. היא הייתה גדולה ממנו בארבע שנים, אך הם חוו ילדות משותפת. אביה היה הבמאי של בימת הקיבוץ, ואילו אביו של אלישע, המחזאי אליהו פורת ז"ל, כתב מחזות (וגם תרגם מחזות) שהועלו במסגרת בימה זו. התברר לי שכתבי היד של אביו נותרו אצל הבמאי רפאל צבי ז"ל, אביה של עזה צבי. בכל המחזות היה רפאל צבי הבמאי ואשתו חיה אלפרוביץ הייתה התפאורנית. לדברי אלישע, עזה צבי הבטיחה לו לנבור בארגזי הארכיון של אביה, ולהעביר לו את כתבי היד של אביו, המחזות המקוריים והמחזות המתורגמים. אך התרחש עימות קשה בינה לבינו, שגרם להעכרת היחסים ביניהם, והעברת הארכיון התעכבה. המניע לעימות היה סיפור שפרסם אלישע פורת בספרו "ציפּור הסבךְ הכּחולה"(1996). הסיפור נקרא "איל צעיר בירושלים ", והוא נכתב כסיפור סאטירי על דמותה של המשוררת זלדה, בעקבות מידע שהגיע לאלישע פורת על חוג בָּנות שנכרכו במשוררת זלדה, ועל המפגשים של קבוצת הנשים. על-פי השמועות שהגיעו אליו, הוא תיאר קבוצת נשים הנפגשות כשהן לבושות לבן לפולחן קבוצתי שלהן, וגם רָמז בסיפורו לאהבת נשים.לדבריו, שמע דברים מאנשי ספרות כמו י"ד אברמסקי והעיתונאי דן עומר, ובסיפורו הדמיוני הוא הִקצין את הדברים. הספר לא זכה לחשׂיפה רבה, ואלישע פורת היה בטוח שאיש לא קרא את סיפוריו. אך לפתע זכה לשׂיחת טלפון מעזה צבי, שהספר הגיע אליה. היא נזפה בו קשות, וסרבה לקבל את דבריו שזוהי יצירת ספרות בלבד, ולֹא כַּתָבה דוקומנטרית על המשוררת זלדה. "אילו היה לי כסף", אמרה לו עזה צבי, לדבריו "הייתי תובעת אותך". אלישע אמר לי בשׂיחת הטלפון, שהדברים האלה נשמעו לו מוגזמים, והוא ביקש ממנה להתפייס ולעבור לסדר היום. אך עזה צבי סרבה. היא הייתה ממעריצותיה של המשוררת זלדה, וגם זכורה כמי ש"גילתה" אותה לציבור הרחב, וסייעה בהבאת סִפרה הראשון של זלדה לדפוס. עזה צבי קטעה את יחסי החבֵרוּת עם אלישע פורת. דווקא משום כך, מרַגש לראות שבמותה של עזה צבי, לא נטר לה אלישע אֵיבה וכתב עליה מאמר תחת השם "עזה צבי כדמות מעוררת השראה", וגם חָקר מחזה גנוז שכתבה והתגלה בעיזבון של אורחן ז"ל. שאלתי אותו בשׂיחה זו, האם הוא מתכוון להתחקות אחר כתביו ותרגומיו של אביו המצויים בבֵיתה של עזה צבי. הוא מָסר לי אז, שידוע לו שעזה צבי לא השאירה צוואה כתובה ומסודרת, ולכן כל רכושה עבר לידי בני משפחתה, והם נעלו את הבית בפני הציבור וגם בפני חבריה ומוקירי זכרה, הרוצים להגיע לארכיון הספרותי שלה. הוא הביע תקווה, שלאחר שהארכיון הספרותי יימסר ל"גנזים", לארכיון התיאטרון על שם ישראל גור, או לספריה הלאומית, הוא יוכל סוף סוף לחקור את כתביו של אביו, כי זו בעצם משׂאַת נפשו שנים רבות.

המסע בעקבות הארכיון של אבא צדקה המשוררת רחל: "אִיש וּנְבוֹ לוֹ עַל אֶרֶץ רַבָּה". נביאנו מֹשה לא זכה להגיע לָארץ המובטחת, וראה אותה מנֶגד. כך אלישע פורת: לאחר שזכה לעיין בארכיון של אבא קובנר, של אורי ניסן גנסין, של משה ליפשיץ, אריה להולה, חנן איילתי ואחרים, למשׂאַת נפשו האמיתית לא הגיע: לארכיון של אביו אליהו פורת (יוסלביץ) ז"ל. שנים רבות הקדיש מֵאונו ומִמרצו לחקור ארכיונים ספרותיים, כדי שהתַשליל של המציאוּת הזאת לא ייעלם, שיהיה קיום ליוצרים ולא תִישָכח המורשת שלהם, כתבי היד של יצירותיהם, מִכְתביהם והסיפור שלהם. הוא כתב על הפְּחיתה שלו, בדרכו לדורות הבאים של בניו ונכדיו, אך רצה להתחבר לִדמות אביו אליהו פורת (1966-1906), שלא יפחַת אביו מתוכו, ויישאר חלק ממורשתו הרוחנית. אך הוא לא זכה: מורשת אביו פחתה ממנו כל חייו והייתה שמורה בארגזי קרטון נצורים וסגורים. אלישע חלם כל חייו להגיע לארגזים אלו, ומשְׂאת חייו זו לא התגשמה. בשירו הוא כואב את הפְּחיתה של העץ שלוֹ אל ענפיו ואל שורשיו. והוא מייחל שתבוא לו בעתיד תְחייה: רוֹעֵד מִצַּעַר הַפְּחִיתָה, שׁוֹקֵעַ אֶל הַנֹּמֶךְ הַסּוֹפִי, הָרִיק הֶחָם הַזֶּה שֶׁיְּחַיֵּינִי מֵחָדָשׁ. בתיאור הפְּחיתה בשיר, נרמָזות גם הנְטיעות של היוצר בְּדורות ילדיו, נכדיו, ניניו והדורות הבאים. אולי הנְטיעות הללו יפיחו רוח בַּמורשת של אלישע פורת ובְמורשת אביו אליהו פורת- יוסלביץ. התקווה היא שבמותו של אלישע אכן נעצרה הפְּחיתה, ומכאן ואילך תתחיל הַעֲצמה של המורשת הרוחנית שהותיר, וזו תהיה תחייתו המחודשת של היוצר. יהי זכרו ברוך.