האחריות שלנו לניצולי השואה

בכל שנה ושנה בין חג החרות ליום העצמאות אנחנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. היום הזה מלווה בזיכרונות של עם שלם שכמעט ונכחד, יום של סיפורים, של רגשות ושל כאב גדול. יום שנוגע לכולנו. יום שכולנו נוגעים בו. כיום מתגוררים במדינת ישראל קצת פחות מ-200 אלף ניצולי שואה. אלו שעברו את ייסורי הגיהינום ושבזכותם נולדה מדינת ישראל. ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, עלינו לשאול את עצמנו, כל אחד ואחת מאיתנו, האם אנו מאפשרים לניצולים לחיות את חייהם בכבוד הראוי להם. שאלה זו נשארת פתוחה לאור הנתונים שהתפרסמו בימים האחרונים, שמהם עולה כי כשליש מניצולי השואה חיים מהכנסת חודשית של פחות מ-5,000 שקלים. מרביתם היו צריכים לוותר לפחות פעם אחת בשנה האחרונה על אוכל או על רכישת תרופות. רבים מאותם ניצולים, שאנו מוקירים ביום השואה ושלהם רבים מאיתנו חבים את החירות שלנו במדינה חופשית, אינם זוכים לחירות הכלכלית המגיעה להם, ולמעשה 37 אחוז מהם מגדירים את מצבם הכלכלי כלא טוב. אנחנו חייבים לזכור ולהזכיר - בזכות אותם ניצולים נולדה מדינת ישראל ואנו כאזרחים מחויבים להוקיר אותם על כך. הוקרה שצריכה לבוא לידי ביטוי בדאגה האישית שלנו לניצולים, בין אם הם בני משפחה, שכנים או מכרים. האחריות שלנו היא לסייע להם לחיות את חייהם בכבוד. ממצאי דוח ועדת החקירה הממלכתית משנת 2008, ועדת דורנר, עולה כי יש משקל כבד לחובתה המוסרית של המדינה כלפי ניצולי השואה: "חומר הראיות העלה כי ניצולי השואה השתתפו בבניין המדינה. המדינה, באמצעות ממשלותיה, קיפחה את הניצולים, אשר נותרו מאחור, בגלל הפגעים הפיזיים והנפשיים שגרמו להם רדיפות הנאצים. בהסכם השילומים, המדינה ויתרה בשמם על הפיצויים האישיים שמגיעים להם מגרמניה. המדינה התחייבה לפצות בעצמה את הניצולים אבל כאשר נדרשה לקיים התחייבות זו קפצה את ידה". ואכן, מדינת ישראל לוקחת אחריות תקציבית, גם אם לא מספיקה, ומקצה כל שנה כשלושה מיליארדי שקלים לזכויות ניצולי השואה. על פניו מדובר בסכום עתק שיכול להיות סיוע משמעותי לאותם ניצולים, אך בפועל הצינור המקשר בין הכסף שהמדינה מקצה לניצול נשאר עדיין חלוד. וכאן נכנס תפקידנו כאזרחים, שכנים ומכרים.