ערב יום השואה שנת אלפים ושלוש-עשרה. חולצה לבנה, כזו כמו של יום חג, כבר מחכה, מוכנה, תלויה על ידית הדלת. מוזיקה עצובה, עדינה אך רועמת, מתנגנת ברדיו, מרחפת בבית כמו ענן שמתאפק לא לרעום.
הגיע הזמן לצאת לטקס, וברגע הבדיחות והציניות נעלמות כלא היו. הגיע הזמן להתמודד באמת. המחשבה הזאת על שישה מליונים, על מיליון ילדים וחצי מתוכם, על אנשים שהיו בשר מבשרי, דם מדמי. המחשבה על ששה מיליון בני אדם שהוצאו להורג, בצורה שיטתית, במשך שנים, רק בגלל דתם, רק משום מוצאם. ששה מיליון שנרצחו סתם.
הליכה קצרה מהבית אל עבר טקס הזיכרון העירוני. שקט ברחובות, אף מילה מיותרת אינה נאמרת. דממה. רק שירת הציפורים ולחש העלים שעל העצים מעירים אותנו מלשקוע במחשבות.
צפייה בסרטים עד אמצע הלילה, וכשמדי פעם יש איזה תמונה או סרט צבעוני – בהלה קלה כשההבנה שכל זה קרה בעולם כמו שלנו, ולא בעולם שחור-לבן עתיק ורחוק נוחתת פתאום.
יום השואה, וששת המליונים, גורמים לי שוב ושוב, כל שנה מחדש, לחשוב על ששת מליוני היהודים החיים היום בארצם, מוגנים מכל פגע, כמעט חפים מרדיפה. חיים. ששה מליוני אנשים שחיים.
סוף הטקס. שירת התקווה - "להיות עם חופשי בארצנו".
ומיליוני בני עמנו שנשרפו חיים בלהבות השנאה, אבל חופשיים עכשיו בתוכנו, שרים את ההמנון איתנו.
"עם חופשי בארצנו" המילים מהדהדות בשמיים,
"ארץ ציון ירושלים".