אדם בא לעולם מיד נותנים לו שם והשם מזהה אותו. הוא הוא ולא אחר. להלכה אין צורך להמתין למתן השם. כל אדם מזוהה בתוארו, בטביעת אצבעותיו, בבבת או באישון עינו, בקולו. זהותו אינה תלויה בו. הוא לא בוחר בה. הוא אינדיבידואום, כלומר לא ניתן לחלוקה, מעצם היותו. הוא נברא יחידי, אם לאחוז בלשון חז"ל.
זיהויו בחייו וזיהויו לאחר מותו הם בעלי משמעויות הרבה - בהן משפטיות כגון ד.נ.א המאשר כי הוא ולא אחר היה במקום בו אירעו אירועים שהוא ורק הוא אחראי להם, ובהן הלכתיות כגון התרת עגונות על-פי טביעת עין של כל גופו או של אברים מזהים מאברי גופו של בעל שנמצא חלל, ובהן הרשאת נגישות למקומות המוגנים על-פי צווי סינון לאנשים שסווגו כנאמנים וכשומרי סוד בלבד - נשען כולו על החד פעמיות המוחלטת של האדם שנברא על כורחו יחידי.
אולם את זהותו, בניגוד לזיהויו, הוא בונה. הוא לא בא עימה לעולם. זכה - הוא יוצר אותה. לא זכה - מסובבים אותו בעלי עניין אם אוהביו הם אם לאו ומשתדלים ליצור אותה בעבורו, ואף על-פי כן הוא אחראי ליצור אותה על-פי בחירתו. והנה, כשם שזיהויו אחד, הוא חותר להכיר את עצמו אל מול כל איש ואישה אחרים כדי שגם זהותו תהייה אחת, כדי שלא רק גופו יהלוך לו לבדו בעולם אלא גם רוחו.
שווה לעצמו
לכאורה פרדוקס הוא. הביטוי "identity" בא ממילה הלטינית "Idem", שמשמעה "שווה", או "זהה". בטקסט המציין מקור שהוזכר כבר, רושם המחבר את התיבות "ID" קיצור של IDEM. הייתכן כי השווה מייחד את השונה? הלא קיימת סתירה מיניה וביה בפי הבריות כשהם נותנים שם של שווה או זהה למי שאינו יכול להיות שווה או זהה אלא לעצמו בגופו ולמי שאינו חדל לחתור להיות שונה מכל שווה גם ברוחו? יתכן, אם ראשית תהליכו של חיפוש הזהות הוא הפנייה של כל איש אל עצמו כשאלה האם הוא שווה לעצמו, רק לעצמו, ולא לשום אדם אחר. אם הוא שווה לעצמו הוא שונה מכל ממי שאיננו הוא.
אבל לא כך אנו מבינים את הנושא של זהות. אנו מבינים אותה כאקט של חיבור של השונה אל מי ששווה לו בקצת מן הדברים שמייחדים אותו, כגון שפה, מולדת, תרבות, דת, שבט משפחה. תהליך החיפוש של השווה לעצמו המבקש לראות במה הוא שווה לזולתו, אינו קל מעצם טיבעו. לעיתים הוא מושג על-ידי ויתור מדעת, או מכורח, או מלחץ חברתי על המייחד האישי, ונוצרת הטמעה מבחירה או מכפייה אל תוך השווה הקולקטיבי. הזהות האישית נמחקת. האיש שוב איננו הוא. הוא אוניפורמי בעצם מהותו. "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית י"א,א') הוא קללה. ר' סמאי במדרש בראשית רבא ל"ח,ו', מוסיף ,"מאי וּדְבָרִים אֲחָדִים?, דברים אחודים, מה שביד זה ביד זה", אנשים שפרצופיהם שונים ויתרו על דעותיהם השונות והאחד לא אמר אלא מה שאמרו הרבים והיחיד לא עשה אלא מה שעשו הכל יחד עימו. אין ברכה באיחודים מעין אלה.
מאידך שמירה מוקפדת על האינדיבידואום עד שאין האדם נותן לגיטימיות להשתתפותו בקהל, איננה אפשרית מעצם מהותה. שווה בנפשך אומר החכם אדם סמיט, כי אדם רוצה רק מסמר, הוא לבדו, בלא שיתוף כלל. הוא יצא לכריית מחצב ברזל לבדו, ינפה אותו מסיגיו לבדו. יתיך אותו לבדו, יצור ממנו מוט מתכת לבדו, יתן לו צורת גליל דק מן הדקים לבדו, יחתוך הגליל הדק לבדו וייתן בראש כולם עיגול מאותו ברזל שהוא צר לבדו ויהיה בידו מסמר אחד שאם קנה אותו לאחר שנוצר על-ידי הרבים - לא שלשל בעבורו יותר מפרוטה ולא כילה כל ימיו ליצור אותו לבדו. התועלת בשיתוף היא ברורה. אבל המסמר המטפורי איננו מסמר בלבד. הוא שפה. הוא תרבות. הוא שמירה על הביטחון האישי. הוא כל עולם המידות של בין אדם לחברו.
אל רחום וחנון
אדם שופך שיחו לבדו לפני האלוהים שציווה עליו "אהבת הרע כנפשו" ,בלשון ספר האמונה הרמה שכתב רבי אברהם בן
דוד הלוי הספרדי. הוא השונה האולטימטיבי לפני בוראו והשווה האולטמטיבי לפני רעיו. רבי אברהם בן דוד מוסיף, "ויכנוס תחתיו אמונה במשא ובמתן, וצדק המשקל והמדה, ועזיבת הרבית, וחבול העני, וחזרת אבידה, ופריקת המשא מן הבהמה, והקם המשא הנופל, וביקור חולים, וקבורת מתים, ומתנות האדם בלקט הכרם והשדה, והשכחה, והפאה, וצדקת המעשר, ותת שכר שכיר ביומו, ואהבת הגר ולחוס על הרע, ובלתי התעלם ממנו, ושמיטת החוב מן הלווה בשנה השביעית, והחזרת הקרקעות לבעליהם במועד ידוע, ושלוח העבד עברי אחר שש שנים, והעניק אותו כשישלחנו מכל אשר בידו, ולשלחו לחפשי בהשחית איבר מאבריו אשר אי-אפשר תמורתם וכדומים לאלה הרבה מאד" (מאמר שלישי).
דרך מצוות שבין אדם לחברו מגדיר האדם את ייחודו של אלוהי הסנה הבוער באש והרועם את עשרת הדברים בהר סיני כאל רחום וחנון. אדם פרטי שופך את שיחו האישי לפני בורא כל האדם המשפיע רחמיו על כלל האומה ועל האנושות כולה. אל כסאו של אלוהי כל בשר עולה השמימה בסוד שיח הזהות האישית של היחיד השונה מכל יחיד בעולם, ויורדת משם אל הארץ אחרי היתוך בכור מדומיין כזהות החותרת לממש את ייחודה בחיבור אל בני האומה או אל סיעת האנושות עלי אדמות כולה. השונה מתייחד בשווה והפרדוקס הקרוב תמיד קרבה יתירה לאמת הוא כי הזהות הקולקטיבית צומחת צמיחה אורגאנית מן השונות האישית. יצירה היא, אולי היצירה היותר אישית של האנושות.
הרהור זה מלווה אותי מדי התחדש חג עצמאותה של מדינת ישראל. שמה שונה במהות משם כל מדינה אחרת בעולם. בעצם אין לה שם כלל. הודו דרך משל הוא שמה של מדינה. כיוצא בזה בריטניה, קנדה, מצרים, נורבגיה, רוסיה, סנגל ועוד ועוד, כולם שמות של מדינות. למדינתנו אין שם. יש לה הגדרה. מדינת עם ישראל, ובסומך ונספח - מדינת ישראל, מדינת האומה היהודית כולה. זה מהותה. זה זהותה. לשם מימוש זהות זאת נולדה ובאה לעולם. לקיומה של זהותה זאת חרשו את אדמתה להביא את לחמה, ולחמו עליה עד דם הנפש להבטיח שלומה, המשילו עליה משטר דמוקרטי ומערכת משפט האמונה על שמירת זכויותיו של כל איש ואיש, אם קטון הוא אם גדול, כדי לקדש בה את חירויות האדם.
זהות יהודית
היא מדינה בעולם הזה. היא מדינה במרחב הזמן הנתון, בצל המדעים שאינם יודעים גבולות עמים, במסלול הדעות המקיפות את כדור הארץ כשלל כוכבי לכת שאין אחד מאיר מאורו של השני, במישור המלחמות המאיימות לטלטל אותה אל מחוץ לטופוגרפיות הקיום והיא שואלת נפשה בפולמוס תקיף, באיזו דרך ישרה תלך מצומת החיים והמוות כדי להבטיח את ביטחונה. מעתה שאלת הזהות האישית והכללית של כל איש ואישה שבעבורם הוקמה, שוב אינה שאלה אישית שהמענה עליה אינו מעלה ואינו מוריד אלא לגבי גורלו של היחיד. היא שאלה של קיום הכלל. אם לא תיענה - תתהה המדינה למחוזות ממנה לא תוכל לשוב, לא אל יהודיותה, ולא אל משטרה הדמוקרטי ולא אל רוחה, ולא אל המשפט ואל חירויות האדם. אכן יהודיותה וחירותה ומקומה בתוך האומה ובתוך האנושות כולה יהיה מקום הרוטט תמיד מכוח הניגודים הגדולים הרותחים תחת אדמתה שיפרצו, אין מנוס, אם לא מחר אזי מחר שלאחר מחר, אלא אם כן תקדים הסכמה על מהות הזהות היהודית של כל איש ואישה בישראל לבוא בטרם יתפרצו.
הסכמה זאת תלויה בהנבטה אמינה של האמונה כי קיום המצוות שבין אדם לחברו כמצוות יהודיות במהותן מחברת את האישי השונה לציבורי הזהה. כדי שלהנבטה זאת יהיה סיכוי, מחויבת המדינה לראות את חוקת קיומה בצדק הנבואי כפי שזה ניתן לנו מימי עולם בתורה, בנביאים, בפרקי אבות, במסורות חז"ל, בים מחשבות ישראל. אם המדינה היהודית לא תראה את מימוש יהודיותה במצוות שבין אדם לחברו, לא תוכלנה המצוות האלה להפוך את הזהויות האישיות השונות של יהודים בני חורין לזהות לאומית שווה. רבי ישראל אלנקווה אומר בספרו "מנורת המאור" כי בשעה "שאמר הקדוש ברוך הוא על-ידי ישעיה הנביא "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיה א',כ"ז) אמרו ברוך אתה ה', בונה ירושלים" (סדר י"ח הברכות עמוד 127). בניין ירושלים על-ידי כלל ישראל תלוי ב צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה, וקיומה על-ידי בעלי אמונות ודעות דתיות, לאומיות, חברתיות , כלכליות, שונות כפי שהובאו מארבע קצוות תבל על-ידי בני כל גלויות העולם המפוזרים והמפורדים תלוי ב וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה.
זאת לא כל התורה כולה. בני חורין ילמדו אותה על-פי ייחודם, יקיימו אותה על-פי אמונתם, יורו אותה על-פי השקפתם, מי לעומקה ומי לרומה, מי לרוחבה ומי לאורכה, אבל במשפט ובצדקה היהודיים הנבואיים ימצאו הכל את הזהה בתוך השונה, את מימוש הזהות האישית הייחודית והחד פעמית בתוך מדרש הזהות של כלל ישראל במדינת הלאום שלו.