נהוג לשייך את התובנה המודרנית שיש קשר בין חולי נפשי לחולי גופני לפורץ הדרך בחקר נפש האדם, זיגמונד פרויד. הכינוי שקיבלו מחלות מסוג זה הינו "פסיכוסומטיות", קרי, שמקורן הנפשי מוביל לפעולתן הפיזית. אם פרויד היה הראשון בקביעת קשר זה נתון למחלוקת. ברם, לא תהיה מחלוקת על הקביעה שתורתנו הקדושה מהווה את המקור הראשון למחלה שמקורה בהתנהגותו של האדם, קרי, בנפשו, וסופה בנגע שפוגע בגופו כאשר בתווך נמצאת התערבותו של הקב"ה. את המחלה-נגע זו - צרעת - אפשר לכנות כמחלה "פסיכותיאוסומטית" מהסיבה שכעת פירטתי.
תורתנו הקדושה מקדישה פסוקים רבים שמשתרעים על לא פחות משתי פרשות בנושא הצרעת - פרשת 'תזריע' ופרשת 'מצורע'. התורה מתחילה בצרעת שבגוף, עוברת לאחר מכן לזו שבבגדים, ולבסוף מתארת את זו שבבתים. המדהים הוא שאין רמז בכלל בפשט לסיבת הופעתן של אותן צורות של צרעת. עבור אלו מעשים או מידות היא באה עלינו? לכן נשאלת השאלה: כיצד קבעו חז"ל את הקשר בין הצרעת לחטא לשון הרע?
תשובה לשאלה זו נמצאת בספר 'דברים' כאשר משה מצווה את העם: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע- הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר-יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹהֲנִים הַלְוִיִם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" [דברים כ"ד, ח'-ט']. אכן, סמיכות המשפטים - הראשון בנושא הצרעת והשני בנושא מרים - וגם העובדה שמיד שאחרי שהקב"ה הוכיח את מרים ואהרון על דבר לשון הרע שאמרו על אודות משה, "הֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָׁלֶג" [במדבר י"ב, י'] - מוכיחים את הקשר בין לשון הרע והצרעת.
חז"ל ראו בלשון הרע כפשע חמור ביותר, עד כדי כך שהם השוו את חומרתו לחומרת שלושת העוונות הקשים ביותר - עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. שבעבורן נחרב הבית הראשון. עוד, אמרו חז"ל, שירושלים חרבה בימי בית שני עבור "עוון מספרי לשון הרע שהיו ביניהם ובשביל שנאת חינם שהייתה בהם" [יומא ט, ב]. הזוהר הקדוש אמר "המדבר לשון הרע, אין תפילתו מתקבלת לפני ה' יתברך" [זוהר, מצורע] והוסיף הרב חיים ויטאל בשער הקדושה: "בשעה שאדם מספר לשון הרע, נוהגים כלפיו מידה כנגד מידה וגם בשמים מספרים את עוונותיו".
חומרתו של לשון הרע מתבטא אפילו במקרה של מרים. למה הכוונה? לזכותה עמדו מספר תנאים מקילים כביכול, שהיו אמורים לחסוך ממנה את הנגע והבושה הרבה שליוותה אותה. אך חז"ל הדגישו שלמרות היותה אחותו של משה, שאהבה אותו מאוד, והצילה אותו בהיותו תינוק, ושדיבורה עם אהרון היה בצניעות, וללא נוכחותו של משה, ושמשה לבטח לא נעלב מדבריה - כל הנסיבות הללו לא הועילו בעיני השם.
מהו המקור הרוחני-נפשי של אדם שנפגע מאותו נגע שבא כתוצאה מלשון הרע, הוצאת שם רע או רכילות? שוב חז"ל מצאו בתורה בפרשת המצערת של מרים את התשובה. התורה מצטטת את דבריה של מרים "עַל-אֹדוֹת הָאִשָׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶּר לָקָח" [שם, א] ועתה גירש, והוסיפה "הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶה דִבֶּר" ה' הֲלֹא גַּם-בָּנוּ דִבֵּר" [שם, ב]. דווקא אחרי דבריה אלו של מרים, בחר הקב"ה, לציין את מידתו המובהקת של משה - המידה שאותה אהב מכל יתר מידותיו הנשגבות: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" [שם, ג]. מה פשר אזכור ענוותו של משה פה? התשובה ברורה - כדי להדגיש שההפך של אותה מידה - הגאווה - ועמה גם הקנאה - הן הן השורשים הרוחניים ללשון הרע, להוצאת שם רע ולרכילות.
השם אוהב אותנו
ומדוע שתל הקב"ה את נגע הצרעת תחילה בביתו של יהודי, ואחר-כך אם הוא לא יפשפש במעשיו, בבגדיו, ולבסוף בגופו? פה המקום להבהיר ש"הצרעת" שבתורה אינה דומה לצרעת הידועה לנו בדורנו. הראשונה, מקורה במידת הגאווה ובמעשי לשון הרע למיניהם, והאחרונה הינה מחלה מדבקת ששמה המקצועי הינו "מחלת הַנְסֵן". היא נגרמת על-ידי חיידק שפוגע בעצבים שבדרך הנשימה העליונה ואחר-כך בעור, בעיניים ובאיברים אחרים. בניגוד לצרעת שבתורה, שאפשר לכנותה כ"מחלה הפסיכותיאוסומטית הראשונה", שפוגעת רק בבני ישראל החוטאים, ל"צרעת המודרנית" אין שום שורש רוחני ואינה מבחינה בין איש לרעהו על בסיס מוסרי.
פה נשאלת השאלה: מדוע ה"צרעת" פגעה רק בבני ישראל החוטאים ולא בכל העמים? התשובה לעניות דעתי, חייבת להיות כי הקב"ה אוהב אותנו יותר מיתר אומות העולם, ודורש רמה מוסרית עליונה מאתנו. וכדי ליידע אותנו על סטיותינו מדרכו, הוא, בחסדו הגדול, שלח לנו רמזים - קודם כל על-ידי פגיעה רחוקה יחסית מאיתנו - בקירות בתינו. אם לא נבין את המסר, השלב הבא יהיה פגיעה בבגדינו, ורק אם עדיין נתעלם מן הרמזים ההולכים וגוברים, ה' יפגע בגופנו, ויגרום לנו להיבדל מהחברה כדי שלא נוכל להמשיך להשתמש בלשוננו בדרכים שאינן על-פי דרכו של אבינו שבשמיים. הכל נעשה בהדרגה, וברחמים. ומדוע לא הרחיב ה' את הצרעת לכל אומות העולם? התשובה, מאותה סיבה שהוא נתן לנו תרי"ג מצוות - כדי שכבניו נדמה לו. לגויים הוא נתן רק שבע מצוות, כי מעמדם אינם כבנים.
ברם, יש לציין שישנו סיפור אחד בתנ"ך - שבו מתואר סיפורו של נעמן שר-צבא מלך ארם שהיה "גִבּוֹר חַיִל מְצֹרָע" [מלכים ב', ה', א']. אלישע הנביא הורה לו לטבול בירדן שבע פעמים, ואכן אחרי שעשה כך "וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר" [שם, י"ד]. למרות שישנה דעה שאלישע היה כהן (תנא דבי אליהו) הדרך שבה הוא ריפא את נעמן אינה על-פי התורה. הוא לא הבחין אישית בבשרו של נעמן, אלא שלח אליו שליח להורות לו לטבול בירדן. אחרי שנטהר בא אליו נעמן, לא הביא קורבן כפי שנדרשים בני ישראל המצורעים על-פי הלכה וגם לא ישב מחוץ לאוהלו שבעה ימים, לא גילח את שערו, לא כיבס את בגדיו, ולא רחץ את בשרו. במילים אחרות, אפילו אם נניח שאלישע היה כהן, הוא לא פיקד על תהליך טהרתו של נעמן על-פי ההלכה, וכל זה מוכיח שצרעתו של נעמן לא הייתה כצרעתם של בני ישראל.
ומדוע ומתי החליט הקב"ה לחדול מלהעניש את בני ישראל בצרעת? אחרי חורבן בית המקדש הראשון וגלותו של עם ישראל, גם השכינה גלתה מן הארץ ועמה גם הצרעת שהומצאה - מלכתחילה על-ידי הקב"ה - בחסדו הגדול - כתרופה למכת הגאווה. יהי רצון שעם ביאת משיח צדקנו, אהבת חינם תשרור בקרב העם, כך שלא יהיה צורך יותר בנגע הצרעת כדי לשמור על עם ישראל מעוונות לשון הרע.
