בסוף 2003 התארח שר האוצר דאז,
בנימין נתניהו, באחת מתוכניות הטלוויזיה והודיע קבל עם ועדה כי יצאנו מהמיתון. היה זה אחרי המיתון הקשה שעבר המשק ב-2002-2001 וברבעונים הראשונים של 2003. אז עוד לא היו בידי נתניהו נתוני הלמ"ס המבוססים על ביצועי המשק ברבעון הרביעי, אך בדיעבד הסתבר כי באותו רבעון המשק אכן יצא מהמיתון, וב-2004 כבר הסתכמה הצמיחה ב-4.4 אחוזים. כדרכה בקודש, לא צריכה הייתה אז התקשורת הישראלית המהוללת ליותר מכך, וכמעט איש מבין מיטב בניה לא טמן את ידו בצלחת הלגלוגים על דברי נתניהו.
"שר האוצר לא מוותר, וממשיך לטעון כי אכן יצאנו מהמיתון", קבע אז הפרשן הכלכלי המופלא מ-ynet, אמנון אטד. אחריו החזיקה דמות כלכלית נאצלת נוספת,
גדעון עשת, שנזף בנתניהו בטון דידקטי על דבריו: "ביבי, תפסיק להתלהם". מיד אחריהם צעד בסך אגדת התחקירים, מוטי גילת, בשבתו על כס הפרשן הכלכלי של
ידיעות אחרונות, וכך אמר: "שרון ונתניהו הצליחו לשנות את חוקי היסוד בכלכלה: גם לשחוק את השכר, גם להגדיל את האבטלה, גם להעמיק את המיתון". היה זה בתחילת 2004 כשהמשק כבר נכנס להילוך מתקדם של צמיחה. בין לבין הספיקה גם דמות גדולה מהחיים אחרת מהתקשורת,
עמנואל רוזן, לתרום את חלקה, תוך שהוא מעניק לנתניהו את אות מצעד האיוולת של תוכניתו "זה הזמן" על קביעתו. במקביל, תרם
שמעון פרס, האיש שנולד כידוע עם חיבור של קבע למציאות, את פסיקתו וקבע: "ביבי הוזה".
המועצה המהפכנית של השדרה
לפסיקותיה המופלאות של החבורה לעיל הצטרף כמובן גם
יאיר לפיד, שתמה בקול רם ואירוני בתוכנית האירוח שלו אז בערוץ 2: "ראיתי את זה ושאלתי את עצמי: סליחה, מר נתניהו, האם אנחנו חיים באותה מדינה?". היה זה כשנה אחרי שהודה באותה תוכנית כי אינו מבין דבר בכלכלה; כשמונה שנים לפני שיכתוב את מאמרו הפתטי והמגוחך "אחיי העבדים" בידיעות אחרונות שנפרס על פני עמודים 2 ו-3 של העיתון; וכ-10 שנים לפני הבטחת השווא שלו לפני הבחירות האחרונות, כי ייטיב עד מאוד עם מעמד הביניים וידאג שחלילה לא תיפול ולו שערה אחת משערות ראשו.
ניתן אולי היה לקוות שגלגוליו של לפיד בתריסר השנים החולפות - החל ממארח עטור ג'ל ובור בענייני משק וכלכלה, השש ללכת שבי אחרי סיסמאות כלכליות נבובות של חבריו לברנז'ה התל אביבית, עבור בקפיצה פופוליסטית ומופקרת על העגלה החברתית, וכלה בכיסא הרם של שר האוצר - הם גם טקסי מעבר מבגרים שבהם ישכיל להבין כי בתפקידו החדש הנחמדות כבר אינה אופציה. הבעיה הקטנטנה היא שעדיין הוא ניכר בנטייתו לשמר אותה נחמדות שסידרה לו את התפקיד הנחשק של המאמי הלאומי, הוא עדיין ממשיך לפזול לאלקטורט הטבעי שלו מקרב המעמד הבינוני-הגבוה, הוא ממשיך להתעלם מכך שגם הם, לא פחות ממגזרים אחרים, ייאלצו לשאת בנטל הקיצוצים הכואב, והוא עדיין מכור לסטאטוסים נלעגים בפייסבוק, למשל על שהוא ימסה יאכטות ורכבי יוקרה, כאילו משם תבוא ישועת הקיצוצים הנדרשת.
נתניהו כשר אוצר בין 2003 ל-2005 ומרגרט תאצ'ר, שהלכה השבוע לעולמה כראש ממשלת בריטניה מ-1979 עד 1990, לא היו נחמדים כלל ועיקר. שניהם ביצעו מהלכים לא פופוליסטיים בעליל, שכללו קיצוצי תקציב כואבים ביותר, רפורמות שנויות במחלוקת, ועימותים חוזרים ונשנים עם מגזרים נרחבים באוכלוסיה ובשוק העבודה, שזכו לזעם ציבורי מתגבר ולעיתונות עוינות ומכפישה. אך הכלכלה הבריטית של סוף שנות ה-70' של המאה הקודמת (שנוהלה בידי קרן המטבע העולמית) והמשק הישראלי בתחילת העשור הקודם, שהיו על עברי פי-פחת, לא רק שיצאו מן המצר, אלא החלו לפרוח ולשגשג, והתמורה הפוליטית הגיעה בסופו של דבר גם לתאצ'ר ולנתניהו עצמם.
המחאה החברתית של 2011, שאומנם ספחה אליה רבים וטובים, אך גם לא מעט שוחרי אנרכיזם, סוציאליזם וקומוניזם מהזן שכשל בכל מקום שבו נוסה, אכן טמנה בחובה אז כמעט את כל זרעי הפורענות הכלכליים והתקציביים, ואחד הראשונים שקפץ על עגלתה היה מיודענו לפיד. אז, בעיתוי שאין מופקר ממנו, יצא לו השד המהפכני מהבקבוק הרוטשילדי במלוא עוזו, ולפיד שזיהה היכן מרוחה המחאה האלקטורלית, סיפק לקוראיו את ליטרת הבשר, תוך שהוא מדמה במאמרו את מרביתנו לעבדים הנתונים בשלשלאות ברזל של שלטון מנוכר ועוין.
אז, כשאירופה כבר הייתה נתונה במשבר חוב קשה; כשלארצות-הברית הורידה סוכנות הדירוג S&P את דירוג האשראי המושלם (AAA) תוך שהיא מכניסה את דירוג ישראל לרשימת מעקב עם השלכות שליליות והמתריעה כי הורדת דירוג לארה"ב עלולה להוריד גם את דירוגנו; כשהסימנים להאטה במשק החלו לצוץ מכל עבר, ובכלל זה ירידות חדות ביצוא (הקטר של התוצר) - החל שר האוצר הנוכחי את מסעו הפוליטי מאולפן שישי בערוץ 2 ומטורו בידיעות אחרונות, גם אם יציאתו הפורמלית מהארון הפוליטי תפציע רק כמה חודשים מאוחר יותר. המסע כלל עשיית נפשות להגברת התמיכה במעמד הביניים, שמתברר עתה כאחד הגורמים המרכזיים לבור התקציבי שאדון לפיד עצמו כה מלין עליו בימינו אלה.
שיא של 4.3 מיליון יציאות של ישראלים לחו"ל ב-2010; קניונים ובתי קפה מלאים מאי-פעם; קפיצה של 6.8 אחוזים (בשיעור שנתי) ברמת החיים וזינוק של 8.8 אחוזים בצריכה הפרטית ברבעון הראשון של 2011; שפל של 24 שנים באבטלה - אלה היו מקצת מהנתונים הכלכליים שהיו אמורים להיות באמתחתם של לפיד וקברניטי המועצה המהפכנית של השדרה אז. אך כאשר לשֵד החברתי-מהפכני היו כל כך הרבה מלמדי זכות, עם תקשורת ששימשה משרד היח"צנות הגדול שלה; עם פוליטיקאים שהבינו לאן נושבת הרוח החברתית - לא איש כלפיד יוותר על ההזדמנות להסביר לנתיניו לעתיד כי מעשי הממשלה, ובכללם ניסיונה לשמור על הקופה הציבורית, אי-היענות לכל גחמה כספית של "שובתים חברתיים" ודחיית הניסיונות להעניק חינם שירותים מן הגורן ומן היקב - אינם פחות מהתעמרות נוראה בעבדים של מעמד הביניים. זאת הדייסה שהוא היה אחד ממיטב מבשליה, ובצוק העתים הוא צריך כעת להאכיל בה גם את בוחריו...ולא בנחמדות.