ב"אטימות הלב" אנחנו לא מתכוונים למחלה המכונה "אוטם שריר הלב" חלילה, אנחנו מדברים על תופעה חמורה שפשתה לאחרונה במחוזותינו, תופעה של אטימות לב אצל בני נוער ומבוגרים. הביטוי המכוער והמקומם ביותר של תופעה זו מתגלה בתקיפת קשישים. חיפוש רגיל בגוגל של הצירוף המצמרר הזה, תקיפת קשישים, מעלה כותרות רבות וביניהן גם זו (מיום 7.4.13): "900 תיקי תקיפת קשישים נפתחים מדי שנה". כך מדווח ניצב יואב סגלוביץ' לשרי הממשלה. מהכותרת הזאת משמע שלא מדובר בתופעה חדשה אלא במיקוד תקשורתי חדש, אולי כתוצאה מהחמרת התופעה. כך או אחרת, תקיפה היא תקיפה, גם כאשר מדובר במי שאינם קשישים, ויש לעשות כל מאמץ לבער את הנגע. אכן, באחת הכותרות מצוטט ראש הממשלה המבטיח כי "נפעל למיגור התופעה של תקיפת קשישים" אבל, כאמור, צריכים למגר את התופעה בכלל.
וכאן אנחנו מגיעים לשאלה הכי חשובה שהיא, באיזו דרך ניתן למגר תופעה כזאת? אז כמובן, בתגובה אוטומטית, כמעט פבלובית, מדברים על "אפס סובלנות" ועל "החמרת הענישה" אבל בכך לא ממגרים, מקסימום משיגים הרתעה מסוימת אם בכלל. מיגור תופעה פירושו שמחוללים שינוי יסודי, פנימי, שינוי בלבם של הנוטים להיסחף לכיוון השלילי הזה או לכל כיוון שלילי. והשאלה היא, איך עושים את זה? כמובן, על-ידי חינוך נכון. אבל זו, כצפוי, אמירה כללית מדי, צריכים משהו מוגדר, להגיד איזה חינוך בדיוק. לאחרונה, אולי זה בגלל שמדובר בשר חינוך חדש, אנחנו שומעים הרבה בנושא החינוך, מערכת החינוך ליתר דיוק. בין היתר שמענו ממנו ש"מערכת החינוך לא מתאימה למאה ה-21" וגם שמענו ש"בלי לימודי ליבה - מוסדות חרדיים לא יקבלו תקציבים". נסתפק בשני אלה ונשאל: האם יש בהם איזו בשורה לעניין שפתחנו בו, הסרת האטימה מהלב?
והנה עוד כותרת שראיתי באינטרנט: "שליש מהתלמידים בגיל חמש עשרה מתקשים לקרוא" אומרת הפרופ' רחל שיף. עם הכותרת הזאת הכי קל לי להזדהות כי בפעילות שארגנתי לילדים בלילי שבתות קראנו איתם פרשת השבוע ואז התוודעתי באופן בלתי אמצעי לתופעה שעליה מתריעה פרופ' רחל שיף. הנערים, רובם אחרי גיל בר מצווה, לא הצליחו לקרוא פסוק בלי לשבש אותו. והם כולם למדו במסגרת ממלכתית שבה לא הייתה שום שאלה לגבי לימודי הליבה, הם היו העיקר. אין צורך להכביר מילים על הקשר שבין הקושי לקרוא ובין
הבנת הנקרא, מה שמעניין זה לבדוק את רמת ואת סוג התסכולים שמפתחים (לפחות חלק מבין) המתקשים בקריאה ואת הקשר בין התסכולים ובין אטימות הלב. הרשו לי לנחש שיתגלה קשר די הדוק בין התופעות, וד"ל.
אפשר להתרשם שהמניע של הכותב לבחירת הנושא השבועי הוא הניסיון לכפות את לימודי הליבה על מערכת החינוך החרדית. אין בדעתי להכחיש התרשמות כזאת כי בלי ספק יש בה יותר מגרעין של אמת. אבל קודם כל צריכים להזכיר לעצמנו שהמערכת הזאת אינה אחידה; היא כוללת בתוכה זרמים ותת-זרמים כאשר המכנה המשותף לכולם הוא דווקא בניסיון לחנך ליראת שמיים, ולאו-דווקא בשלילת לימודי הליבה. שלילה כזאת עשויה להיות נגזרת של מיקוד העשייה החינוכית בטיפוח יראת שמיים אצל המחונכים; מטפחים זאת, בין השאר, באמצעות הענקת בלעדיות ללימוד כתבים המבוססים על יראת שמיים ובכך מטמיעים במחונך את ההכרה כי זה העיקר בחיים. אני יודע שגם זה תיאור כוללני, שהרי יש זרמים שונים וכו' אבל זהו החינוך היהודי האידיאלי.
החינוך הזה מתבסס על התורה כמובן, שהרי חינוך הילדים (וגם חינוך עצמי) הוא מצווה מפורשת בתורה. הרי כל התורה בנויה על זה, תורה מלשון 'הוראה', אבל יש פרשות שבהן זה גלוי, בפירוש, ויש פרשות שבהן זה יותר בהעלם. התוכן של ספר ויקרא כולו הוא חינוך לחיים של קדושה, כמו שראינו בשבוע שעבר למשל, אבל הדגש על חינוך הילדים נאמר בפירוש בפרשת השבוע שלנו [ויקרא כ"א]: [א] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. ורש"י מסביר את כפל הלשון: אֱמֹר וְאָמַרְתָּ - להזהיר גדולים על הקטנים. על הבסיס הזה אפשר להבין את העובדה שלאורך כל הדורות, החינוך בעם ישראל תפס מקום מרכזי. וגם היום, עם או בלי משרד חינוך, מי שיש לו מודעות יהודית שורשית ידאג לחינוך ילדיו בכל מחיר ובכל תנאי.
תהליך המעבר מבהמיות לאנושיות
אני מניח ששר החינוך החדש אינו שוגה באשליות ולכן גם לו ברור שאין בכוחם של לימודי הליבה להסיר את האטימה מהלב של בעלי הנטייה לתוקפנות כלפי החלש מהם או בכלל. אני מניח גם שהוא מודע לכך שקיימת אפשרות להעניק למחונך את הכוחות הדרושים כדי להתגבר על נטיות שליליות, ואפשרות זו מצויה דווקא בכתבים הנלמדים בחדרים ובתלמודי התורה. למרות זאת, עדיין לא שמעתי ממנו שום אמירה בכיוון של הגברת התודעה היהודית במערכת החינוך הכללית. ואם אני טועה והוא אמר משהו בעניין - אודה למי שיתקן אותי. בינתיים, הרושם הכללי הוא שממשיכים להתמקד בצדדים הטכניים של מערכת החינוך ודי מזניחים את הצדדים המהותיים, הערכיים. במילים אחרות, מה שמכונה מערכת החינוך היא למעשה מערכת האין חינוך או אפילו מערכת האנטי חינוך, לפחות על-פי התוצאות הנמדדות, כנ"ל.
לא מזמן הבאנו כאן את הרמז ש"חנוך" זה צירוף אותיות "חן כו" כאשר "כו" זו הגימטריא של השם הקדוש הוי'ה. זו בדיוק המגמה של חינוך חרדי, שחן (הוי'ה =) כו, יהיה ניכר על פני המחונכים. את זה משיגים, בייחוד בגיל הרך, על-ידי מיקוד מלא בכתבים המתאימים בלי לבלבל את המחונך בנושאים נוספים. החשש המוצדק הוא שהכנסת נושאים אחרים למערכת הלימודים, תציב את אותם נושאים באותה מדרגת חשיבות בעיני הילדים, שהרי הם עדיין צעירים מכדי להבחין בין עיקר וטפל, בין לימוד נושא מהותי ללימוד נושא טכני. והרי האמת היא שגם המבוגרים נוטים לבלבל בין המהותי והטכני, אפילו אם יש להם כוונות טובות ומודעות לעצם ההבחנה. שלא לדבר על הטרמפיסטים שעצם רדיפת החרדים, גם אם דרך פגיעה בחינוך החרדי, היא כל עניינם.
אכן, דומני שבבסיסם של כל כשלי מערכת האין חינוך אצלנו, ניצב הבלבול הזה שבין המהותי והטכני. כי בהיבט הטכני, לומדים מקצועות מסוימים שאין בהכרח קשר בין השליטה בהם ובין מהותו של האדם כאדם. שהרי אפשר להגיע לרמה גבוהה של שליטה בכל תחום טכני בלי שום קשר לאיכות האישית והאנושית-חברתית של השולט בתחום. לעומת זאת כשמסתכלים על המהות, השליטה הטכנית בתחום כזה או אחר אינה נוגעת, חשוב האדם כאדם. והרי אין גבול מוגדר להתפתחות האישית. על כן, התהליך החינוכי אינו מוגבל לגיל מסוים או לנתוניה וליכולותיה של המערכת שאמורה לחנך; התהליך החינוכי אמור להימשך כל החיים. כי כל עוד האדם חי - יש ביכולתו, ולכן מחובתו, להגביר את הרוח על החומר, להגביר את ה"חן כו" את חן הוי'ה שהוא מקרין.
וזהו הרעיון המרכזי בפרשת השבוע שלנו, שנקראת תמיד בימי ספירת העומר ובה כתובה המצווה הזאת [פרק כ"ג]: [טו] וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. [ט"ז] עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַה'. על אודות משמעותה של הספירה דיברנו די בקיצור לפני כמה שבועות (בפרשת שמיני) כשהזכרנו גם את הרמז בעניין צירוף אותיות חן כו. מה שמעולם לא דיברנו עליו, הוא המִנְחָה חֲדָשָׁה שצריכים להקריב בסוף התהליך, לאחר שמשלימים את ימי הספירה. הספירה מתחילה ביום הקרבת העומר, מנחה משעורים שהם מאכל בהמה, לרמוז שצריכים להעלות את הבהמיות שלנו לה'. לאחר ימי הספירה שבהם זיככו את הבהמיות, הקריבו במקדש מנחה חדשה מן החטים, מאכל אדם לרמוז שהתעלינו למעלת אדם.
מסביר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' שהאיסור לאכול מתבואה חדשה קודם שמקריבים ממנה במקדש, מלמד אותנו פרק חשוב בעבודת ה'; קרבן העומר, מן השעורים, מאכל בהמה, מלמד אותנו שבכל יום עלינו להקריב לה' את ראשית העשייה שלנו, והמנחה החדשה שלאחר ספירת העומר, מן החיטים, מאכל אדם, מלמדת אותנו שעלינו להתחדש תדיר בעבודת ה'. בלשון חז"ל, בכל יום יהיו (דברי תורה) בעיניך כחדשים. החוויה הזאת של התחדשות, היא היא החינוך האמיתי. בהקשר הזה מדובר בחינוך עצמי, אבל זהו גם הרעיון בחינוך של קטנים בגיל או בדעת. ואין לזה שום קשר ללימוד מקצועות הליבה, כי כל העניין הוא להתעלות מדרגת בהמה משוכללת יחסית, למדרגת אדם. והרי לאדם יש יכולת למידה בכל גיל ואין לו שום בעיה להשלים את לימוד מקצועות הליבה כשיגיע הזמן.
