יש/אין עתיד - תלוי בקצבאות

התאכזבתי לשמוע את דבריך המתלהמים נגד עידוד הילודה. על כך ניתן לומר כי יש משרד "אוצר" ויש – או - צר... מר לפיד, המצווה הראשונה שניתנה לאדם היא פרייה ורבייה: "ויברך אותם אלוהים, לאמור: פרו ורבו" [בראשית א', כ"ב]. זוהי חובת האדם, להוליד צאצאים. ריבוי וגידול צאצאים הם צו השעה יום-יום. ברכת הריבוי מצויה במקומות רבים בתנ"ך. בברכת הריבוי ניחם משה רבינו ועודד את עם ישראל לאחר שהוכיח אותם וראה שנפלו ברוחם. בדברים א', י"א, מטיח משה רבינו בעם דברים קשים אך מוסיף: "ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם". ואומרים חז"ל – בירך אותם שהקב"ה יעשה שירבו עוד יהודים "ככם" כמוכם - ריבוי ואיכות. לעתים נשאלת השאלה מה חשוב יותר בעץ פרי, העץ או הפרי. מצד אחד העץ קיים במשך שנים ומניב פירות בכל שנה – מכאן חשיבותו. אלא שהפרי הוא הוא תכלית יצירת העץ. הוא המשמש למאכל ומגרעיני הפרי אפשר לנטוע עצים נוספים. האדם כמו העץ, נולד וקיים. אך המשימה העיקרית המוטלת עליו מטבע הבריאה היא ההתרבות והוספת הצאצאים. לא בכדי תהליך ההתרבות ויצירת הוולדות טבוע בצורך ובהנאה, אשר לעתים מפקיעים אפילו את הבחירה מההורים. על הוולד גם נאמר – על כורחך אתה נולד. אמרו חז"ל "איזהו החכם הרואה את הנולד" [תמיד ל"ב, א'] ואוסיף אני - איזהו החכם העושה את הנולד. חז"ל גם מבטיחים לנו שאין לנו לחשוש מהגדלת המשפחה שכן הפרנסה משמיים. נאמר במסכת נדה דף ל"א, ב': כי תינוק בא לעולם ו"כיכרו בידו" - במקורותינו הברכה וההתפתחות קשורות קשר הדוק עם מצוות פרו ורבו. בברכת המזון אנחנו מברכים: "נותן לחם לכל בשר". הברכה והפרנסה באות עם התינוק. במשפחתי, משפחה ברוכת ילדים שהפרנסה הייתה בה בקושי, אמי הייתה מחלקת פרוסת לחם אחת לששת ילדיה הקטנים. פעם שאלו את אבי: מדוע אתה מביא עוד ילדים לעולם כשאין לך איך ובמה להאכיל אותם. והוא השיב: כל ילד שבא מביא עימו את המזל והברכה! לקיים בכבוד משפחות ברוכות ילדים לריבויו של עם ישראל יש גם משמעות לאומית. עם ישראל הוא מיעוט השוכן בליבה של אוכלוסיה עוינת. עדיין אנחנו עם נרדף המנסה לקום לתחייה "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". בראייה כוללת ורחבה כאשר הדגש על "יש עתיד" לנו ולבנינו, היה ראוי לעודד את גידול האוכלוסיה מטעמים לאומיים. לפיכך, אין זו אחריותם של ההורים בלבד לפרנס ולכלכל את ילדיהם. הממשלה אחראית לכך וגם העם כולו. כולם צריכים להתגייס לתמוך במשפחות ברוכות ילדים. מכל ציבור שהוא – חרדים כחילונים. ללא כל הבדל. מכאן שאסור לנו לפגוע בילודה, אלא ההפך, לעודד אותה. יש להגדיל את קצבאות הילדים כדי שמשפחות ברוכות ילדים יוכלו להתקיים בכבוד. ראיית הילודה מזווית זו הייתה נחלתן של ממשלות בתחילת דרכה של המדינה. הממשלות ביטאו ראייה זו בתמיכה בילודה באמצעות מתן קצבאות ומענקי לידה והן בהשקעה בחינוכם של הילדים וגידולם. מוכר אולי הסיפור האמיתי ההומוריסטי מתקופת כהונתו של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן-גוריון. סיפור הממחיש את תפישתו של בן-גוריון כי לעידוד ילודה יש חשיבות לאומית. בן-גוריון הכריז כי כל משפחה שיש לה עשרה ילדים תקבל מענק של 100 לירות: בביתה של משפחה ברוכת ילדים ממוצא תימני נשמעה שיחה זו. מוֹרִי (אמר לאשתו): "תשמעי יא מוֹרַה, שמעת על המענק של 100 לירות שהבטיח בן-גוריון? יש לנו תשעה ילדים..." והיא השיבה: "עוד פעם הריון??? אין לי כוח". אמר לה: "אל תכעסי, יש לי ילד מאישה אחרת. נביא אותו הביתה. יבואו הפקידים ממשרד הפנים, יספרו עשרה ילדים ונקבל את המענק". התרצתה האישה ואמרה בסדר. הבעל רץ, הביא את ילדו והלך לעבודה. בערב שב הבעל והנה הוא רואה ילד אחד בבית. שאל את אשתו: "היכן כל יתר הילדים?" אמרה לו: "מה אגיד לך, כל אבא בא ולקח את הילד שלו..." מר לפיד, התמזל מזלך להיוולד למשפחה שנמנתה על השמנה וסלתה הישראלית, אך אם חלילה אביך היה דל ורש והיה פועל על-פי המדיניות שלך, מחשב ושוקל האם כדאי וכמה יעלה, ייתכן שגם אתה, יאיר לפיד, לא היית בא לעולם ו"יש עתיד" הייתה "אין עתיד". ילדים, הם שמחה וברכה... מאחל לך שבכהונתך, במקום "לעקור נטוע" – תשקה אותו שיפרח.